תוכן
בית הספר והאמפתיה
בית הספר הפך בשנים האחרונות לאמצעי לדחיסת חומר ולמדידה תמידית של התלמידים והמורים. האמפתיה – מרכיב אנושי בכל מפגש בין בני אדם – נותרה מחוץ לכתליו. בית הספר הפך למרחב שבו הכול מאוימים: המורה מאוים מהצורך להספיק, הוא מאוים מהתלמידים ומההנהלה. התלמידים אף הם חשים מאוימים – מהמורה, מההישגיות ועוד. במקום של איום, קשה ואולי בלתי-אפשרי להיפתח ולתת לאמפתיה הזדמנות. התלמיד חווה בדידות, קושי חברתי או לימודי. המורה יכול לזהות את מצוקתו ולכבדו במצבו זה. התלמיד עצמו אינו תמיד מסוגל לזהות את רגשותיו או לתת להם שם. המורה האמפתי עשוי להיות לו לעזר בשיקוף ובהמשגה של מצבו ושל רגשותיו, לסייע לו להתמודד איתם ובכך להוות עבורו מבוגר משמעותי (למפרט, אבידן וגיש, 2005 ; למפרט, 2008 ) .כמו התלמיד, גם המורה עשוי לחוות בדידות וקושי. כמו התלמיד גם הוא נזקק לבטא את רגשותיו בפני אדם שיגלה הבנה למצוקתו, להיות עמו. כאן מתבלטת החשיבות לא רק של אוורור (ונטילציה) , “שחרור לחצים" אלא של תקשורת ושל דיאלוג אמפתי עם קבוצת השווים.
סיכון וסיכוי
האמפתיה עלולה להיתפס ככלי ולא כמטרה: למשל, כלי להישגים. סיכון אחר עלול להיות שימוש מניפולטיבי באמפתיה, כמעין מלכודת דבש. סוג אחר של סיכון הוא יחס אמפתי ללא מעשה המשנה את המציאות. אדם הקשוב לכאורה לזולתו, לצרכיו ולרגשותיו חשוב כשלעצמו, אך ללא נקיפת אצבע לשינוי המצב. "הדגשנו את המבט על מתן אמפתיה כגישה החותרת לרווחה רגשית ופיזית וגם כמחויבות לשיפור בפועל של תנאי רווחה אלו. המדדים המעורבים בכך הם רבים, כמו כמות הילדים בכיתה, שכר המורה, זמן הרווחה עבורו בהפסקות, הקדשת זמן לשיח עמיתים אמפתי ועוד. יצירת סביבה כזו, של רווחה קיומית מיטבית עבור המורים, היא צורך בפני עצמו, שמשמעותו, בין השאר, היא גם העצמת היותם יחד עִם תלמידיהם." "סיכומו של דבר השתדלנו להציג הרהורים והפעלות אלו בדרך המכוונת יותר לפתוח אפשרויות מאשר להציג מסקנות סדורות וסגורות ‘צוות אמפתיה' ממשיך לפעול במגמה להפיק תוצר של העצמת מורים אמפתית, והוא פותח את שורותיו לכל מי שחש חיבור ורצון להשתתף בתהליך יצירה פורה ומאתגר זה".
