תוכן
הנחיית הורים בבית ספר, התקיימה במסגרת תוכנית ניסויית שהחלה לפעול בתשס"ו בשיתוף בין המרכז להורות ומשפחה במכללת גורדון, מרכז הדרכה להורים בעיריית חיפה והמחלקה להורים, משפחה וקהילה, משרד החינוך. במסגרת התוכנית הוקמו קבוצות הורים בשבעה בתי ספר יסודיים, יהודים וערבים במחוז חיפה. את הקבוצות הנחו מנחי הורים מוסמכים שהוכשרו להנחות בבתי ספר במרכז האזורי גורדון להורות ומשפחה. ההנחה היא שיצירת דיאלוג ותקשורת עם ההורים יאפשר להם להשפיע ולתרום להתפתחות ילדיהם בבית ספר (בתחום האישי, הלימודי והחברתי). שאלת המחקר הייתה מה יהיו ההבדלים בדיווחים על תרומה אפשרית של הנחיה להורים, בין קבוצת ניסוי (הורים שהשתתפו בקבוצות שהתקיימו להורים בבית ספר) ובין קבוצת ביקורת (הורים שהשתתפו בפעילויות להורים בבית ניסויי, אך לא במסגרת של קבוצה). המחקר היה כמותי. משתתפי המחקר היו 57 הורים בקבוצת הניסוי ו 50 – הורים בקבוצת הביקורת.
כלי המחקר, היה שאלון ו כלל שאלות על פרטי רקע (מין, גיל, מספר ילדים וכד'), שאלון לדיווח עצמי ושאלות פתוחות. בשנת תשס"ח, לוותה התוכנית במחקר. מממצאי מחקר החלוץ עולים הבדלים מובהקים בדיווחים על תרומת ההנחיה בין ההורים בקבוצת הניסוי לבין ההורים בקבוצת הביקורת. הממצאים שעלו מניתוח תוכן שנערך לתשובות על השאלות הפתוחות, מסווגים את תרומת ההנחיה להורים בבית ספר לחמש קטגוריות: רכישת ידע – למידה, תחושת ביחד, שינוי אישי, שיפור התקשורת עם הילדים בבית ושינוי אצל הילד בבית-ספר.
א: רקע תיאורטי
תחום הנחיית הורים התפתח כדי לתת מענה להתלבטויות ושאלות של הורים בכל הנוגע לחינוך ילדיהם ולקשר שלהם עמם. בסוף שנות השישים של המאה העשרים, נכלל תחום זה במקצועות העזרה (פסיכיאטרי, הפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית). החל משנות השבעים התפתחו על בסיס מקצועות אלו, גישות חינוכיות שיטתיות להנחיית הורים . מטרתן היתה לספק מידע, לפתח מודעות בקרב הורים לגבי היבטים שונים של ההורות ולפתח את היכולת להשתמש במיומנויות הוריות (1992, Carlson & Fine; 1980, Fine ה). גישה של הנחיית הורים, שאבה מבסיס תיאורטי של הפסיכולוגיה ההומניסטית, אדלריאנית, גישת המערכות, הגישה התקשורתית ו הגישה הביהביוריסטית.
הגישה ההומניסטית (1951, Rogers), בהנחיית הורים התמקדה בהורה כאדם ובהורות כחוויה משמעותית בחייו. הדגש היה על האופי האישי המיוחד לכל אדם, לכל ילד ולכל משפחה (דאלוס ודרייפר, 2004). הגישה האדלריאנית התמקדה בחינוך להורות ומטרתה היתה לסייע להורים ליצור אוירה משפחתית חיובית ולנקוט בדרכי חינוך שיאפשרו להם להרגיש שיכות תוך שמירה על קיום יחסים המושתתים על כבוד הדדי ביניהם לילדיהם (1964, Solts & Dreikurse; 1931, Adler) הגישה המערכתית-תקשורתית, התמקדה בהבנת התנהגות הפרט בהקשר החברתי שבו הוא פועל. אופן ההתארגנות של המשפחה (כגון, קרבה-ריחוק,תפקידים במשפחה (משפיע ישירות על חברי המשפחה, על התנהגותם ותחושתם הפנימית (דאלוס ודרייפר, 2004). הגישה הביהביוריסטית, התבססה על עקרונות של תורת הלמידה. בגישה זו המטרה היתה ללמד את ההורים טכניקות לעיצוב התנהגותם של הילדים. השיטה כ הלל שיטות בהן ניתנים חיזוקים חיוביים כגון שבחים ופרסים וחיזוקים שליליים כגון התעלמות ועונשים קלים (& Krumboltz; 1971, Becker 1972, Krumboltz) האורינטציה של תחום ה נחיית הורים היתה חינוכית.
הרציונל להנחיית הורים באורינטציה חינוכית נובע משלוש סיבות: ראשית, להדגיש את ההתפתחות הנורמטיבית של האדם. שנית, להדגיש תכנים הקשורים בהורות ומשפחה המתעצבים במציאות החיים ומשתנים בהתאם לתפקידים לו שאיפות לגביהם. שלישית, להדגיש את האפשרות שניתן ללמוד להיות הורים מכוונים ומודעים יותר לצרכי הילדים. הנחיית הורים באורינטציה חינוכית מכוונת אפוא לפתוח יכולות, מיומנויות ועמדות היוצרות התנהגויות ותחושות חיוביות ומיטיבות בין הורים לילדיהם (כהן, 2007) הנחייה באורינטציה כזו נערכת בדרך כלל במסגרת של קבוצה חינוכית.
בקבוצה חינוכית, תהליך השינוי נעשה באמצעות חינוך ולמידה. המשתתפים בקבוצה מקבלים מידע מכל סוג שהוא, מפיקים תובנות אודות עצמם ולומדים לשפר מיומנויות בינאישיות. התמקדות בחינוך היא גם בשימוש שניתן לעשות בידע הנרכש, וגם בשימור הידע וניצולו לאורך זמן (2004, Roffman; 1999, Ettin 2003, Solomon & Sands). הקבוצה מספקת הזדמנויות לחלוק בחוויות, בדרכי התמודדות ובאסטרטגיות לפתרון בעיות. היא גם מהווה אמצעי לפיתוח רשתות תמיכה, ואופי של קהילה ו של שיתופיות. החברים בקבוצה מביאים ידע מניסיונם האישי, ומרחיבים אותו. הקבוצה נותנת הזדמנות לאוניברסאליות ולתקווה.
למרות שתפקידה העיקרי הוא העברת ידע, לקבוצה פן תמיכתי, והיא מסייעת בהפחתת הבדידות (& Sands 2003, Solomon). שיטות להנחיית הורים במסגרת של קבוצה חינוכית פותחו בשנות השבעים של המאה העשרים בארצות הברית והן מהוות בסיס לתוכניות בהן משתמשים בישראל.
בישראל, נעשה שימוש בעיקר בשתי שיטות המבוססות תיאורטית על הפסיכולוגיה ההומניסטית, הפסיכולוגיה האדלרינית, הגישה התקשורתית וגישת המערכות. הראשונה, פותחה על-ידי גורדון (1998 ; 1970, Gordon, והיא מכונה חינוך להורות יעילה (training efficacy Parents- T.E.P). השנייה, פותחה על- והיא (Dinkmeyer & Mckay, 1976; Dinkmeyer, Mckay & Dinkmeyer, 1997) ומקיי דינקמאייר ידי היסוד הנחת. (S.T.E.P – Systematic training for effecting parenting) יעילה להורות שיטתי אימון מכונה של שתי שיטות אלה היא שככל שההורים ילמדו יותר על ההורות ועל עצמם כהורים, הם יהיו הורים טובים יותר לילדיהם, יבינו טוב יותר את עבודתם החינוכית של המורים, התקשורת ביניהם תהיה יעילה יותר ובכך הם יסייעו לבית הספר בהשגת מטרותיו.
בשתי הגישות, המפגשים עם קבוצות הורים נערכות כל שבוע במשך שנים עשר עד עשרים וארבעה מפגשים. המנחים, הם בעלי רקע אקדמי שהוכשרו והוסמכו להנחות הורים (שנתיים לימודים תיאורטיים ושנה פרקטיקום עם סופרויז'ן). מנחי הורים מוסמכים, עובדים בדרך כלל במתנסי"ם, במרכזי הדרכה להורים, כגון בתי ספר להורים של מכון אדלר, או במרכזי הדרכה להורים בחסות הרשויות העירוניות כגון, מרכז הדרכה להורים בעיריית חיפה ובעירית אשדוד. תוכניות אלה, למרות הזיקה שלהן לחינוך, מתקיימות מחוץ לבתי הספר (גור וזלמנסון- לוי, 2005). התוכנית הניסויית המוצגת במאמר יחודיותה בהנחיית ההורים בתוך בתי הספר.
הנחיית הורים בבית ספר: תוכנית ניסויית יחודיותה בכך שהמנחים (מנחי הורים מוסמכים), עברו הכשרה בת שנה במכללה אקדמית לחינוך להנחות הורים במסגרת המוסד החינוכי. הם משתלבים בצוות החינוכי וההנחיה מתקיימת בשעות הפעילות של בית הספר. מטרות התוכנית הניסויית הן להוביל לשותפות
ומחויבות בין בית הספר וההורים ולקדם תרבות של למידה משותפת, הדברות ודיאלוג בין המבוגרים (הורים ומורים) במרחב החינוך הבית ספרי כדי לטפח אתיקה של דאגה (caring ואכפתיות . נודינגס ,Noddings) 2007, 2005), טבעה את המושג אתיקה של דאגה ואכפתיות, כתשתית ליצירת תרבות בית ספרית.
משמעותו, גילוי אחריות שבאה לידי ביטוי במעשים ובימחובות להעניק תשומת לב. בהקשר של החינוך, הדאגה והאכפתיות נתפסות כיסוד לשימורה ופיתוחה של מערכת יחסי אנוש ראויה וכבסיס שעליו יש לבנות את מעשה החינוך. באמצעות הדיאלוג יכולים הן ההורים הן המורים ללמוד מה הצרכים של התלמידים וכיצד להגיב לצרכים אלו. שתי הנחות נמצאות אפוא בבסיס התוכנית הניסויית מנחה הורים בבית ספר. הראשונה, שניתן ליצור תרבות של דאגה ואכפתיות כאשר הורים, מורים, תלמידים ואחרים עובדים זה עם זה כשותפים לעשייה החינוכית. השנייה, שיצירת דיאלוג ותקשורת עם ההורים יאפשרו להם להשפיע ולתרום להתפתחות ילדיהם בתחום האישי, הלימודי והחברתי בו זמנית במשפחה ובבית ספר (;2001, 1992, 1986, Epstein 2000, Trafford & Stott). (אפשטיין 2001, Epstein) מציעה מספר צעדים ליצירת תרבות של דאגה ואכפתיות תקשורת ודיאלוג בבית ספר.
הצעד הראשון הוא לקיים סדנאות תמיכה להורים, בהן יתרגלו ההורים אסטרטגיות הורות וילמדו להשתמש בשירותים חינוכיים וחברתיים של בית ספר. הצעד השני, הוא לקבוע כיוונים ברורים ומוסכמים לתקשורת בין בית הספר והמשפחה: לעצבו באופני תקשורת יעילים הדנים בתוכניות הלימוד בבית הספר והתקדמות הילד. הצעד השלישי, להקים מרכז לפרט ולמשפחה למפגשים ולעבודה התנדבותית בבית ספר. הצעד הרביעי, היא מציעה לתת מידע ורעיונות למשפחה כיצד לסייע לילד בבית בעת הכנת שיעורי-הבית, עבודות ופעילויות קריאה וכתיבה. הצעד החמישי, בית הספר וההורים מחליטים במשותף ומחלקים את התפקידים ביניהם בנושאים כמו: קביעת תכנית לימודי הרשות, תכניות העשרה, תכניות הקשורות לחינוך חברתי (2001, Epstein). מכאן, נגזר והשערת מחקר החלוץ ושאלת המחקר.
השערת המחקר היא שיימצאו הבדלים בין הורים שהשתתפו בקבוצות הנחייה להורים במסגרת התוכנית הניסויית (להלן: קבוצת הניסוי) ובין הורים שהשתתפו בפעילות כלשהי להורים בבית ספר (להלן: קבוצת בקורת), בתפיסתויהם את תרומת ההנחיה להם ולילדיהם. שאלת המחקר, באיזה אופן תופסים הורים שהשתתפו בתוכנית הניסויית את תרומת ההנחיה בבית ספר להם ולילדיהם.
לקריאת המאמר המלא
