תוכן
טעות מספר 4 – העוסקת בפתרונות התנהגותיים והדרך שמציעה קשתן לפתרונה.
הרוב המכריע של הקונפליקטים בעולם מתנהל במישור של ההתנהגויות. אני רואה את הבן שלי מתנהג בצורה מסוימת, בעיקר כזאת שלא מוצאת חן בעיניי, אני רוצה לשנות אותה – ומיד מגיבה. למה אני מתייחסת בתגובתי? להתנהגות. למה אני מצפה ממנו? לשינוי בהתנהגות.
"כמה פעמים אמרתי לך לא לאכול מול הטלוויזיה?" – תיארתי לכאורה את הבעיה. כמובן – מתוך עמדה שיפוטית, יודעת ומאשימה, כמובן על ב סיס הסכם לא-כתוב בינינו (לרוב חד-צדדי) שלפיו הוא יודע, ש"אצלנו לא …" ואמור להתנהג בהתאם. אז אחרי פתיחה כזאת מה יהיה ההמשך? ניסיון מידי לפתור את הבעיה.
איך? כמעט ללא יוצא מן הכלל – באמצעות דרישה. "עכשיו תכבה את הטלוויזיה ותבוא לשולחן!" (בסוגריים אַפנה את תשומת לבכם לכך, שכך בדיוק מתנהלים גם כל היחסים בין מדינות, בוודאי במצבי עימות, ואני לא רוצה להזכיר שמות… והנה חזרנו שוב לשיטת הפינג-פונג הידועה).
אז מה הבעיה כאן?
שינויים התנהגותיים הם דבר נחוץ ומבורך. הצרה היא, שבמשך מאות שנים, האנושות מנסה – בעיקר בעזרת מערכת ההורות והחינוך – להחדיר בנו את "הכללים הנכונים לאיך להיות אדם טוב" באמצעות אילוף התנהגותי (שלמרבה האירוניה, גם הוא משתנה תקופתית בהיסטוריה). ובכל זאת מצב העולם עדיין ויותר בכי רע. למה? כי במנגנון של בעיה–פתרון, בעיה–פתרון – ובעיקר כשהפתרון הוא חד-צדדי וכרוך בהפעלת כוח עלינו – מתרחש למעשה דילוג על חוליה קריטית בתקשורת האנושית, והיא – ההתייחסות אלינו, לעולם הפנימי שלנו, לא רק להתנהגות שלנו. כשמגיבים רק להתנהגות החיצונית שלנו – אנחנו מתקוממים, כי הנה שוב לא רואים אותנו. אז למה שאנחנו נראה אותם??? מה שנשאר לנו הוא להגיב באותו מישור – אם הפעילו נגדי כוח, אחזיר באמצעות כוח: אם יש לי כוחות זהים לאלו של הצד השני, אשתמש בהם, אם לא, אפעיל כוח פאסיבי = אסרב לדרישה. לא במקרה המלה "לא" היא מהיותר נפוצות ברוב הבתים בעולם, ולא רק בפי הילדים… (אגב, גם אם א כ נ ע לדרישה מתוך פחד, אשמה, או ניסיון ל רצות – כבר ראינו כולנו, שהמחיר לא יאחר להגיע).
המשך התסריט ידוע מראש, כולל טריקת הדלתות, השתיקות, הניתוקים, האשמה, הכעס, החרטה, ההתנצלות, העייפות, התחלואים, וחוזר חלילה.
מה עושים במקום? – עקרון החיבור
משקמים את החוליה החסרה. יוצרים באופן מודע ויזוּם את מה שדילגנו עליו –והוא חיבור בין שני הצדדים, לפני שהולכים לפתרון (שהרי דרישה היא ניסיון לפתרון המצב).
איך עושים את זה? קודם כל בכך, שכשאני בצד שרוצה את השינוי, במקום להיות בעמדת דרישה כלפיו – אני אבקש. והסוד כאן הוא, שעוד לפני שאני אז כדי לשתף את הצד השני במה שקורה בתוכי, אני קודם-כל מבררת עם עצמי מה באמת חשוב לי כאן. מה חשוב לי, למשל, כשאני דורשת מהבן שלי לבוא לשולחן? (כלומר, מהם הצרכים שלי?) – סדר (בבית וסביבי), התחשבות(שלו בי), קלות והקלה (בתפעול המערך המשפחתי), אמון (במובן של לסמוך עליו) ושיתוף-פעולה, וגם – לתרום להתפתחותו כאדם (בכך שאַקנה לו ערכים חשובים = אחנך אותו). ומה אני מרגישה כשהצרכים האלו לא מתמלאים? אני בעצם נורא מתוסכלת כשכל זה לא קורה, ועייפה )מלעשות כל-כך הרבה בעצמי), וגם מרגישה לא פעם בדידות (כשלא מבינים אותי), חוסר-אונים (כי ניסיתי כבר בכל-כך הרבה דרכים לגרום לו להשתנות), חשש (שלא אצליח להקנות לו מה שנראה לי כאן משמעותי( ואף כעס )כשאני מייחסת לו עקשנות וסרבנות). ומהצד שלו, כשהוא אוכל מול הטלוויזיה, אני מתארת לי שמה שחשוב לו הוא – חופש בחירה ואוטונומיה, קלות והקלה, התחשבות (שלי בו…), ולדעת שגם הצרכים שלו נלקחים בחשבון. והוא בעצם נורא מתוסכל, ועייף (מכמות המטלות של חייו שלו), וגם מרגיש לא פעם בדידות (כשלא מבינים אותו), חוסר-אונים (כי אין לו הכוח שיש לי…), פחד (שאני לא מקבלת אותו כמו שהוא( ואף כעס )כשדורשים ממנו והוא רואה בכך שימוש לא-הוגן בכוח כלפיו).
מתי אי-פעם דיברתם על אלו? על הצרכים ועל הרגשות של שניכם, לא על איפה אוכלים??? ואם דיברתם – מתי נכללה בשיחה הזאת גם הקשבה לצרכים שלו? (קראו בסעיף הבא, המסביר הלאומי). האם אתם וגם הוא מרגישים שהבינו אתכם? שהבקשה לאכול על-יד השולחן לוקחת באמת בחשבון את צורכי שני הצדדים? שינוי אמיתי יכול ניגשת בכלל ל ש לב הבקשה, וכדי ליצור אצלי ואצל הצד השני תחושה אמתית של בקשה – אני מ פ נ ה את מוקד התקשורת שלי ל רובד עמוק יותר, של עולם הרגשות והצרכים של שנינו, שממנו בכלל נולדות הבקשות. כלומר, אני אשתף את הצד השני ברגשות, ובעיקר בצרכים שלי, כדי להבהיר לו מה מניע אותי לבקש את הבקשה הזאת, וכן אקשיב, במודע ובאמפתיה, לרגשות ולצרכים שלו, מתוך התכוונות, שהבקשה שלי תתאים גם לעולם שלו. להתרחש אם הוא נובע מתוך הקשבה פנימית והדדית לצרכים, המולידה אפשרות בחירה ופעולה מתוך רצון, במקום דרישה חיצונית והפעלת כוח, המולידות פעולה מתוך פא"ב.
טעות מס' 5 – המסביר הלאומי
זה לא שתמיד אין שיחות במצבי קונפליקט. או שכל השיחות הן על קונפליקטים. ברוך השם – לא זה המצב. העניין הוא, שגם כשאנחנו כבר משוחחים – באחוז עצום של המקרים רובנו מחמיצים עוד נכס תקשורתי יקר מפז, שכשמשתמשים בו הוא מחולל ניסים, וכשלא – בעיקר קצרים ומועקות.
בואו נראה רגע: ח ב רה (או הבת שלכם) פונה אליכם כשהיא במצוקה. מה האינסטינקט של רובנו? לתת לה עצה טובה. ("הגיע הזמן שתעזבי אותו", "תגידי למורה שאת רוצה לעבור מקום"). במקרה הקצת יותר טוב – אנחנו שומעים, ואז מנתחים-מסבירים את המצב. מה שהורים מכנים "שיחות" הוא ברוב המקרים למעשה מונולוגים, שעיקרם ה ס ב ר של המבוגרים על איך צריך ומה נכון וכד' )מה שכמובן אומר, במובלע או במפורש, מה לא בסדר באיך שהצעירים פעלו). לא פלא שהדור הצעיר קורא לזה "לחפור" ונאטם לחלוטין.
כמובן שדוגמאות נוספות לא חסרות והסברים הדדיים הם חלק ממערכות יחסים של אנשים בכל הגילים, ואפילו חלק נחוץ. העניין הוא שהם הפכו לאסטרטגיה מרכזית ביחסים, כמעט ברירת-מחדל, משום שלא למדנו איך להקשיב למה בדיוק אותו אדם זקוק באותו רגע ולסמוך על הזרימה הטבעית של החיים. לא למדנו גם איך להיות עם מישהו או מישהי כשהם במצוקה, בלי להילחץ. ואז, מרוב לחץ, אנחנו מנסים לצאת מהמצב הרגשי המעיק במהירות האפשרית בכך שנוציא אותם ממנו. וכיוון שהסברים כידוע נשמעים תמיד הגיוניים, הם נראים כאילו יוכלו לפתור את ההצפה הרגשית במהירות יחסית.
אז מה הבעיה כאן?
שהאדם השרוי במצוקה לא מקבל מענה למה שהוא זקוק לו – הקשבה נטו. לא הסברים, לא עצות, לא הזדהות, בוודאי לא חינוך. הקשבה אמפתית. מכילה. בלי ניסיון להזיז אותו מאיפה שהוא. רק להקשיב, להבין, לקבל. למה
אנחנו לא עושים זאת? כי מסתובבות הנחות סמויות בעולם, כמו, שמי שנמצא במצוקה – צריך עזרה, ורצוי מיידית, ושהוא או היא לא מסוגלים להתמודד או למצוא לזה פתרון בכוחות עצמם. וגם – כי, כאמור, לנו עצמנו קשה לראות מישהו יקר במצוקה, אז אנחנו מתגייסים לפתור לו אותה במהירות האפשרית. או, לפעמים – כי אנחנו רואים בבירור, איך אותו אדם נכנס לסחרור מחשבתי, שהוא מ קור המצוקה שלו, ורוצים להראות לו את טעותו, כדי שיפסיק לסבול לשווא. ואם קורה, שהמצוקה אצלו היא תולדה של משהו שהוא מייחס לנו, אנו יוצאים בהסברי התגוננות, מתוך מחשבה שאלו יעצרו את ההסלמה.
העניין הוא, שכשאנחנו במצוקה, מה שאנחנו זקוקים לו הוא שמישהו יהיה אתנו. לא שיוציאו אותנו משם, ולא שיידעו בשבילנו. פשוט שיהיו. יותר מזה. גם כשאנחנו לא במצוקה עזה, אלא סתם משוחחים, מה שאנחנו רוצים (למי ששכח…) זה – שיקשיבו לנו… שיהיה מרחב למה שחשוב לנו. ואילו כשעונים / מסבירים / נותנים עצות וכו' – זה לא מייצר לרוב חוויה של הקשבה. לא ברור בדיוק איך זה קרה, אבל לא לימדו אותנו להקשיב באמת. בנחת.
מהלב. לקחת זמן כדי להיות עם. לתת את הנוכחות המלאה שלנו – לאדם אחר. לכן הדרך לאי-הבנות קצרה ביותר.
מה עושים במקום? – עקרון האמפתיה
אמפתיה, למרבה הפלא, היא אחד הסודות היותר שמורים באנושות. המתנה הנדירה הזאת, של להיות- ע ם. של באמת לפתוח את הלב, להסתקרן, לרצות לגלות. להאמין באחר, שיש לו או לה מכמני תבונה פנימיים, שהאמפתיה יכולה לעזור להם לחשוף. איך עושים את זה?
(בעזרת אותם סימני שאלה מפורסמים)ראו טעות מס' 2 "אז בעצם התבאס ת נורא, כשהוא לא הגיע?" במקום – "אמרתי לך שאי אפשר לסמוך עליו! היית צריכה כבר מזמן לעזוב אותו!" או: "נורא חשוב לךָ לדעת שהבנים רוצים לשחק איתך?" (גם אם במציאות הם לא רוצים לשחק אתו! פשוט לשמוע את המצוקה, לא לנסות לפתור אותה). או: "אתה נקרע בין העבודה לבית ולא מוצא דרך לגשר בין שניהם?" (גם אם אַת כועסת עליו… תתפלאי, אבל זה יכול לשנות את כל הסיטואציה בתוך שניות אחדות!). חשוב מאד מאד לומר כאן שני דברים (לפחות…):
1. אמפתיה היא מצב. היא לא המלים שאנחנו מדברים. אמפתיה יכולה להיות בשתיקה, במבט, בנגיעה קלה.
הלב יכוון אתכם למה שירגיש נכון בסיטואציה.
3. המלים שהצענו כאן עשויות להישמע מלאכותיות, מתנשאות, או סתם עלגות ומעצבנות. כי זה לא סוג דיבור
שאנחנו רגילים לשמוע בעולם. אז ממש לא חייבים לדבר את זה בדיוק ככה. אפשר לשתוק את זה, אפשר להגיד את זה כמו שנוח לכן/ם. רק לזכור, שהלב הפתוח, ההכלה נטולת-השיפוט, העדר-הציפיות והאמון באחר הם המפתח הסודי.
