תוכן
הגדרות הויסות העצמי
אף שקשה למצוא הגדרה מוסכמת של ויסות עצמי נדמה שהורים ומחנכים ידעו לאפיין את כישורי הויסות העצמי של הילדים שאותם הם מכירים מקרוב ושל אנשים אחרים. באשר לאפיון העצמי הדבר תלוי במידה רבה במידת ההגנתיות שאנחנו מפעילים בשעה שאנחנו מאפיינים את עצמנו. שונקוף ופיליפס (Shonkoff & Phillips, 2000) מגדירים ויסות עצמי כיכולתו של הילד לבנות בעצמו שליטה על תפקודי הגוף שלו, ללמוד לנהל רגשות עזים ולהתמקד ולשמר קשב לאורך זמן. צימרמן (Zimmerman, 2000), בהתבסס על התיאוריה של בנדורה מתייחס לויסות עצמי כאל מכלול התהליכים המלווים את מימוש המטרות השונות שאדם מגדיר לעצמו, החל בניסוחן וכלה בביצוען ובהערכה של התוצאות. בלב התפיסה של הויסות העצמי נמצא הקשר בין תהליכים קוגניטיביים ואסטרטגיות למידה (מחשבות/התנהגויות/רגשות שעשויים לאפשר הבנה ורכישה של ידע ומיומנויות) לבין מוטיבציה ומטה קוגניציה (חשיבה של חשיבה). צימרמן (2000) רואה ברגשות מרכיב אינטגרלי של הויסות העצמי. רוב המחקרים הקיימים מקשרים בין ויסות עצמי למסוגלות עצמית, אופטימיות וחרדה; ככל שאדם מיטיב לווסת עצמו, כך גוברת תחושת המסוגלות העצמית והאופטימיות שלו; במקביל היעדר יכולת לווסת עצמו מתקשרת לרגשות של חרדה(טל,2005). אנשים וילדים שמיטיבים לווסת את עצמם מסוגלים לשקול תוצאות עתידיות בהחליטם איך לפעול; חושבים על דרכים אפשריות לעקוף מכשול; מסוגלים לשלוט בהבעת רגשות; מסוגלים להתרכז יותר; מסוגלים לעשות כמה דברים פשוטים במקביל. אחד הביטויים הבולטים ליכולת של ויסות עצמי אצל ילדים הוא היכולת להיענות לכללי התנהגות שהמבוגרים מציבים.
ברונסון (Bronson, 2000) מסבירה מהם המקורות של צמיחת תהליכי הויסות העצמי. לדבריה, אנשים מפגינים עניין ספונטאני בשליטה בגופם, בפעולותיהם ובעיבוד הקוגניטיבי ופתרון הבעיות שלהם. זאת ועוד, אנשים נהנים מכך שהם יכולים להשפיע על אובייקטים, אנשים ואירועים בסביבתם. יתרה מזו, אנשים מגדירים לעצמם מטרות ונהנים לממש אותן. היכולת להגדיר מטרות ולפעול באופן מכוון למימושן , תוך בקרה עצמית והכנסת תיקונים בביצוע לפי הצורך, מעלה את "מפלס" תחושת המסוגלות העצמית תפקוד שהוגדר על ידי בנדורה (Bandura, 1997). תחושת המסוגלות העצמית מתקשרת לאמון ביכולת להגדיר ולממש מטרות שאתה מציב לעצמך. מקור חשוב נוסף המשפיע על פיתוח הוויסות העצמי של הילדים הוא התיווך של הורים ומחנכים. תיווך וגם דוגמה אישית. זאת ועוד, שורר וליבוביץ מצביעות על כך שהעוררות הרגשית של ילדים במצב לחץ מאתגרת הורים ובמשתמע גם מטפלות, גננות וגננים, מורות ומורים. דהיינו הן בדקו את הקשר בין הוויסות העצמי של ההורים לבין הסתגלות ילדיהם במצבי לחץ.
ממצאי המחקר של שורר וליבוביץ
המחקר של שורר וליבוביץ נערך במהלך אחד הסגרים. במחקר השתתפו 351 הורים (88% אימהות והיתר אבות) לילדים בני שנתיים עד שמונה שנים. ההורים מילאו שאלונים שמתמקדים בהתמודדות הילדים עם לחץ במהלך הסגר וגם שאלון שבדק את הורויסות הרגשי שלהם. במחקר נבדקה גם יכולת המשחקיות של ההורים באמצעות שאלון נוסף- אבל בפוסט זה לא אתייחס להיבט זה של המחקר.
במחקר זה הם מצאו שההורים דיווחו שבמהלך הסגר קרוב למחצית מהילדים הפגינו עצבנות, אי שקט וגילויי תוקפנות כתגובות חדשות המיוחסות על ידם לסגרים. בנוסף דווחה על ידי ההורים החמרה בקרב כ- 19% מהילדים של קושי להיפרד מהוריהם ותלותיות בהם מעבר לגילויי התנהגויות אלו לפני משבר הקורונה. השאלה המתבקשת היא כמובן מה מסביר את החוסן היחסי של יותר מ-50% מהילדים שהוריהם לא דיווחו על החמרה במצבם. התשובה לשאלה זו הניתנת במחקר זה היא שהורים שהצליחו לגלות יכולת של ויסות רגשי במצבי הלחץ שהם עצמם חוו במקביל לילדיהם הצליחו ככל הנראה להביא את ילדיהם להתמודד עם הלחץ הכרוך בריחוק החברתי, בחוסר הרציפות שנכפתה על ידי הסגר בצורה מסתגלת יותר ולפתח בעצמם תגובות אפקטיביות של ויסות רגשי.
אף שהמחקר של שורר וליבוביץ מתמקד בקשר בין הוויסות העצמי של הורי הילדים לבין יכולת הויסות העצמי וההסתגלות של הילדים במצב הסגר כחלק ממשבר הקורונה, טענתי היא שהוויסות העצמי של ההורים והאופן שבו הם מתנהלים משפיעים על יכולת הוויסות העצמי של ילדיהם באמצעות הקשר שלהם עם הילדים, התיווך שלהם את המצב והדוגמה האישית שהם מציגים לילדים במגוון של מצבי לחץ שאינם קשורים רק למשבר הקורונה. בחלק הבא אציג דרכים ממשיות שבאמצעותם הורים ומחנכים יכולים להשפיע על הוויסות העצמי של הילדים.
אוסיף שאנחנו רואים את התוצאות המזוויעות של היעדר כישורים של ויסות רגשי של הורים ומחנכים במקרים הנוראים של התעללות בילדים הן בבתים והן במסגרות החינוך לגיל הרך. על כן אבחון של קשיים של ויסות רגשי בקרב הורים ומחנכים חשוב. במקרים אלה יש להתערב בדרכים שונות כדי להבטיח את שלומם הרגשי והפיזי של הילדים. זה אמנם איננו הנושא המרכזי של הפוסט הנוכחי אבל אני מזכירה זאת על מנת להדגיש את חשיבות הוויסות הרגשי של הורים ומחנכים בקשרים שלהם עם ילדים בכלל ובמצבי לחץ בפרט.
מה יכולים הורים ומחנכים לעשות על מנת לתמוך בבניה הדרגתית של ויסות עצמי אצל הילדים – כל זאת על בסיס פיתוח יכולת הוויסות הרגשי שלהם?
למדנו שפיתוח יכולת הוויסות העצמי של הילדים תלוי במידה רבה מאוד בטיב התיווך שלו הם זוכים מהמבוגרים המשמעותיים בחייהם. להלן המלצות אחדות להורים ומחנכים שמבקשים לעודד בקרב הילדים הצעירים יכולת של ויסות עצמי ולהתמודד עם קשיים שמתגלים בתהליך חינוכי חשוב זה. רוב ההמלצות הכתובות למטה מבוססות על ברונסון (Bronson, 2000) וטל (2005).
- להכיר בכך שהמבוגרים הם עצמם "כלים" חשובים בפיתוח הוויסות העצמי של הילדים הצעירים.
- לעבוד על יכולת הוויסות העצמית שלנו כמבוגרים מול מגוון של ילדים ובמיוחד מול ילדים שמתקשים לווסת את עצמם. ללמוד מה מכשיל אותנו בשעה שנמצאים בקשר עם ילדים שמתקשים לווסת את עצמם. ללמוד אסטרטגיות לריסון עצמי, לפני, תוך כדי ואחרי האינטראקציה עם ילד מאתגר.
- למצוא לעצמנו מקורות תמיכה שיאפשרו לתמוך ביכולת הוויסות העצמי של הילדים. חשוב להיות מודעים לקושי להכיל קשיים ולמצוא תמיכה ועזרה.
- להתבונן בהתנהגות של הילדים ובדרכי ההתמודדות שלהם עם קשיים ואתגרים. ללמוד גם מתוך התבוננות זו את מאפייני הטמפרמנט של הילדים, את תחומי החוזק והעניין שלהם כמו גם את הגורמים שמקשים עליהם לווסת את עצמם.
- להקשיב לילדים, לנסות להבין את הפרספקטיבה שלהם, לתת מענה לצרכים הבסיסיים שלהם ולהימנע מנקיטת צעדים שמערערים את הביטחון שלהם בסביבה ואת האמון שלהם בנו המבוגרים.
- ליצור סביבה בטוחה, שיש בה עקביות וסדר מצד אחד ועניין ואתגר עבור הילדים מצד שני.
- להגדיר כללי התנהגות הגיוניים וברורים ולאכוף אותם בעקביות, בתקיפות ובסבלנות.
- להכין את הילדים לקראת התמודדות עם קשיים ואתגרים צפויים.
- לעודד ילדים ששולטים בכעס או בפחד שלהם שליטה מוגזמת להביע עצמם בדרך שהולמת אותם: במילים, בציור, במחשק סוציו-דרמטי.
- להרבות במתן חיזוקים חיוביים על ביטויים של שליטה עצמית והתמדה בביצוע משימות אצל הילדים ולעודד שיפור הדרגתי בהתמודדות עם אתגרים ומשימות ושיפור בהדרגתי ביכולת של ויסות עצמי.
- ללמד ילדים אסטרטגיות של עיכוב תגובה נוכח תסכולים (לספור עד 5 או 10-תלוי בגיל).
- לדרוש בסבלנות ובתקיפות מהילדים לתקן נזקים שהסבו לסביבה התנהגויותיהם הבלתי נשלטות.