אמא יקרה, אני מבינה את התחושה הלא נעימה. אתם מרגישים שהילד קריר אליכם, ולפי התאור שלך הילד/חייל מרגיש שאתם מלחיצים אותו ומעבירים עליו ביקורת. בכל מקרה, אתם לא מצליחים לשפר את המצב, וכולם בעצם סובלים.

אין לי מספיק מידע איך היו היחסים שלכם איתו בתיכון, בגיל ההתבגרות. האם אז הוא היה ילד פתוח ומשתף, ועכשיו חל שינוי? או שתמיד הוא היה ילד מופנם שלא מאוד משתף? בכל מקרה, ילדים רבים שנכנסים לצבא עוברים שינוי. הם עסוקים בעצמם, במשימות שיש להם בצבא, בחברים שלהם- בקיצור, בעולם שלהם. הם אוהבים את ההורים שלהם, אבל לא משקיעים בהם את עיקר תשומת הלב שלהם. זה טבעי וצריך לקבל את זה. את אומרת שבנך יושב איתכם לשולחן האוכל וכן משתתף בשיחה, וזה טוב. יתכן שבשאר הזמן הוא עסוק בעצמו, וכשאת/אתם לוחצים עליו לשתף ולדבר הוא מרגיש את הלחץ, ומסתגר בעצמו עוד יותר. אי אפשר להכריח בן אדם לשתף, זה צריך לבוא ממנו. יעזור לכם מאוד להאמין באהבה שלו, להגיד לו משפטים כמו "זה כיף כשאתה משתף, וכמה שאתה מספר, זה טוב בשבילנו" ככה תתנו לו הרגשה שאתם מרוצים, וזה יעודד אותו לדבר. זו שיטה מוכחת. תורידו את הלחץ, והאכזבה, נסו לקבל אותו כמות שהוא, ילד בוגר כבר, עם הסגנון והדרך שלו ליצור תקשורת. צרו אווירה נעימה שתעודד תקשורת, ותראו שיחול שיפור

גיל הצבא בו נמצא בנך הוא גיל מיוחד, וחשוב לעדכן את היחסים ביניכם בהתאם להתבגרות שלו. בספרי 'כשהילדים יוצאים מהבית' אני כותבת המלצות נוספות להורים ולילדים בגיל של בנך, לשיפור התקשורת, אם תרצי לקרא עוד בנושא.

בהצלחה,
חלי ברק שטיין