תוכן
החברה הישראלית המכילה בתוכה מגוון גדול של זהויות אישיות וקולקטיביות, האחר והשונה (זה שאיננו מוגדר כמשתייך לקונצנזוס החברתי) עדיין נתפס כ"זר" ו"אויב". החברה מופעלת על-ידי כוחות חברתיים המקבעים סטריאוטיפים ודעות קדומות כלפי האחר והשונה. הללו מצידם, מובילים לקונפליקטים, לאלימות ולאפליה.
מנגנונים אלה מקבעים את ההווה ומקשים על תהליך של שינוי עתידי.
בחברה הישראלית יש קונצנזוס בדבר חשיבותה של מציאות רב-תרבותית, המבוססת על ערכי שוויון וחירות. רבים מסכימים על-כך ברמת ההצהרה. אולם להצהרות אלו אין תרגום ממשי להתנהגות יומיומית. במילים אחרות, הפער בין רמת ההצהרה למימושה, עמוק וגדול.
פער זה מתבטא גם בתוך מערכת החינוך. מערכת החינוך מנסה שנים רבות להתמודד עם סוגיה חברתית זו ואף הגדירה את החינוך לרב-תרבותיות וכבוד האדם כתחום תוכן אותו יש ללמד במסגרות החינוך השונות.
יוזמה זו היא מבורכת וחשובה אך איננה מספקת. חינוך לרב-תרבותיות איננו תחום תוכן נפרד אלא תפיסת תפקיד שלמה ורחבה הבאה לידי ביטוי בהתנהגות ובקשר היומיומיים בין אנשי החינוך לבין הילדים, בעיצוב הסביבה החינוכית בה שוהים הילדים ובתכני הלימוד אליהם נחשפים הם נחשפים.
המסר המילולי המוצהר המועבר לילדים (כתחום תוכן) הוא חשוב, אך משקלו קטן מאחר והמסרים הסמויים והגלויים המועברים לילדים באמצעות התכנים הנלמדים והאופן בה מעוצבת הסביבה החינוכית, סותרים ומאפילים על המסרים המילוליים.
הסביבה החינוכית רוויה במסרים סטריאוטיפיים. הם מתקיימים בתוך ההיעדר המוחלט של ייצוג ילדים מתרבויות וזהויות אחרות (אתיופים, ערבים, מזרחים, נכים ועוד) בסיפורים אותם אנחנו מקריאים לילדים במסגרת החינוכית ובבית – כאילו הללו אינם חלק מהחברה הישראלית; הם מסתתרים בסידור פינת המשחקים (בחלוקה ל"משחקי בנים" ו"משחקי בנות").; הם חבויים בתוך דמויות המשמשות כמודלים לחיקוי בסרטים מצוירים אותם אנחנו מקרינים לילדים והם שולטים בפרסומות ובתוכניות הטלוויזיה בהם אנו צופים.
מנגנונים אלו קשים לזיהוי. הם מתוחכמים, חמקמקים ובדרך כלל סמויים מהעין. לאורך שנים הם הפכו לשפה, תרבות חשיבה והתנהגות יומיומית. הם נהפכו למציאות מובנת מאליה, אותה מקבלת על עצמה החברה הישראלית ומשתמשת בה והיא מאוד מתקשה לשנות אותה.
כדי ליצור חברה המסוגלת להכיר ולהכיל את השונה והאחר, כדי ליצור חברה שבה יש מקום ולגיטימציה לפגוש את האחר באמצעות החוויה האנושית, חשוב להתחיל את התהליך החינוכי עם ילדים כבר בגיל הרך. אנחנו נולדים ללא סטריאוטיפים. ילדים משוחררים מאותן דעות קדומות שאנו המבוגרים ספגנו במהלך חיינו. ואולם, ילדים מושפעים מהסביבה בה הם גדלים ובעיקר מדמויות הסמכות עימם הם נפגשים בגיל צעיר: הגננת, הספרות והסיפורים אותם הם שומעים, סביבת הגן, ההורים, המדיה ועוד.
על-מנת לעודד את תהליך השינוי, עלינו להתחיל את התהליך לא עם הילדים אלא קודם כל עם סמכויות החינוך איתן הם נפגשים. נשות החינוך הן אחד מהגורמים המתווכים בין הילדים לבין המציאות החברתית אליה נחשפים הילדים. הגננות הן מנהיגות חברתיות וככאלו עלינו להתייחס אליהן. הן צריכות לעמוד במרכז תהליך אשר יכול ליצור את השינוי החברתי כבר מגיל הגן. רכישת רגישות ומודעות לסטריאוטיפים ודעות קדומות ולאופן שהם משפיעים על העבודה החינוכית כחלק מתפיסת התפקיד הרחבה של אנשי החינוך, הם תנאי ראשוני ליצירת שינוי חברתי.
במהלך שנות עבודתי הרבות עם אנשי חינוך למדתי, שהשלב הראשון ביצירת שינוי הוא רכישת כלים לזיהוי הדפוסים והסטריאוטיפים החברתיים השולטים על חיינו ומעצבים אותם. השלב השני הוא לבחון כיצד אותם סטריאוטיפים משפיעים על התפקוד המקצועי שלנו. לדוגמא, על האופן שבו אותם סטריאוטיפים משפיעים על יחס שונה לילדים בגן משום שהורה של אחד הילדים הוא איש/ת הייטק ואילו הורה שני הוא עובד/ת ניקיון / אם חד הורית / משפחה חד מינית. כיצד הקושי שלנו כאנשי חינוך עם זהויות מסוימות, גורם לנו "להעלים" תכנים הקשורים לזהויות אלו מסביבת הגן.
השלב השלישי הוא לשנות את דפוסי התקשורת ולעצב את הסביבה החינוכית כך שתביא לידי ביטוי ותיתן לגיטימציה לכל זהויות וסגנונות החיים באופן שווה.
רב-תרבותיות כתפיסת תפקיד היא אם כן, עבודה מעמיקה עם נשות החינוך לרכוש מיומנויות אלו כחלק אינטגראלי מהתפקוד המקצועי ולא רק כתחום תוכן נפרד.
מחקרים רבים מסכימים על כך שדווקא המפגש עם האחר היא הדרך להתפתחות והעצמה אישית וחברתית. כלומר, הדרך להתפתח וליצור חברה שמכבדת את מגוון הזהויות שבתוכה, היא באמצעות האחר. זאת משום שהאחר משמש מראה בה אנו יכולים ללמוד הן על עצמנו והן על האחר. האחר משמש מנוף לצאת מתוך תבניות חשיבה וסטריאוטיפים ולראות את המציאות כמו שהיא – מרובת פנים, דינאמית ומשתנה תמידית.
במחזהו "בדלתיים סגורות" מציג ג'אן פול סרטר שלוש דמויות אשר הלכו לעולמן בדרך חטא ומאמינות כי עליהן להגיע לגיהינום. אלא שהחדר בו הן שוהות איננו מזכיר להן גיהינום משום שאין בו גופרית שפוד ומאכלת. בסופו של המחזה אומרת אחת הדמויות: "אם כן, זהו הגיהינום. לא הייתי מאמין…….אתן זוכרות את הגפרית, את המוקד, השפוד.איזו מהתלה! אין צורך בשפוד: האחר הוא הגיהינום".
האם אפשר להפוך את האחר מתחושה של גיהינום לחוויה אנושית? האם אפשר ליצור דיאלוג עם האחר? האם אפשר להשתחרר מדעה קדומה? לקפוץ לנעליו של האחר? לכבד אותו באופן ממשי?
חשוב שנפסיק לחשוש להתבונן באותם מנגנונים רבי עוצמה, החוזרים ומשכפלים תפיסות סטריאוטיפיות כלפי האחר, ולהראות, שהכלים ליצירת השינוי הם אפשריים וזמינים. ככל שנלמד טוב יותר על האופן בו מתפקדת החברה, כך תגבר היכולת שלנו ליהנות מן החרות הגלומה בתוכה.
עתיד בו חברה של ריבוי זהויות תהפוך לחברה רב-תרבותית; חברה שתתן מקום לחבריה להתקיים ללא הדחף להשתיק את האחר, שתלמד להתעשר מן השפע האנושי בו נתברכה, זו תהיה חברה המעצימה את עצמה כלכלית, חברתית ואישית.
לאחרונה קראתי ראיון מרתק עם רנדל קיינס, בן נינו של צ'ארלס דארווין. הוא סיפר כי "את הניסוי שלו (צ'ארלס דארווין) על גיוון בזנים של צמחים הוא עשה בשדה ליד בית דאון. הוא יצא מהבית עם כל הילדים והאומנת, וביחד הם ספרו ומצאו, שבחלקת שדה קטנה אחת צמחו 149 זנים שונים של צמחים. דארווין הסיק שככל שהצמחים שונים יותר זה מזה, כך רבים סיכוייהם להתקיים זה לצד זה".
מכון ונציה לשונות ורב תרבותיות מקיים פרויקט בנושא: "פיתוח סביבת גן רב-תרבותית". מטרת הפרויקט היא ליצור סביבה חינוכית אשר תביא לידי ביטוי את כל הזהויות וסגנונות החיים השונים של הילדים בגן ושל ילדים בחברה הישראלית, באופן המכבד כל שונה כשווה.
ניתן לראיין את נילי ונציה – מנכ"לית המכון ואת אבי שרפמן – מנהל תיאטרון ליר,
שרון ברנד 0528329310 יעל לוטן- לוטן תדמיות 03-5667474
