תוכן
1. הילד הדחוי או הקבוצה הדוחה – כיצד נחליט מהו מוקד ההתערבות הטיפולית?
קוי (Coie, 1990) מבחין בשני שלבים עיקריים בהתפתחותו של תהליך הדחייה החברתית: (א) ניצנים של דחייה (Emerging Rejection); (ב) דחייה מתמשכת (Maintained Rejection). בשלב הראשון הילד חווה אפיזודות של דחייה המופנות כלפיו, אולם אלו אינן מאפיינות את היחס כלפיו במשך היום כולו. אירועים לדוגמה הם ילד ש"נזרק" ממשחק כדורגל משום שלא כיבד את החוקים, או ילדות שלא הסכימו לשתף ילדה במשחק שהן משחקות. בשלב ראשוני זה התנהגותו של הילד הדחוי משמעותית ביותר ואילו התנהגותם של בני הגיל משנית. על פי קוי, מוקד העבודה בשלב זה צריך להיות עבודה פרטנית עם הילד הדחוי, מתוך הנחה כי כשיחול שינוי בהתנהגותו תבחין הקבוצה בשינוי זה ותהיה מוכנה לקבל את הילד אל בין שורותיה.
לעומת זאת, בשלב השני, של הדחייה המתמשכת, הילד חווה דחייה לאורך היום כולו, ובמקרים מסוימים אף לאורך שנים. בשלב זה הופכת הדחייה ליציבה ומשנה את הדינמיקה של הקבוצה ביחס לילד הדחוי; היא משנה את התנהגותה כלפיו והוא משנה בהתאם את התנהגותו כלפיה (שם). במצב של דחייה מתמשכת, גם אם הילד הדחוי משנה את התנהגותו בעקבות טיפול פרטני שעבר, הרי שקבוצת בני הגיל מייחסת להתנהגותו החדשה, הטובה, ייחוסי סיבתיות חיצוניים משתנים, כגון: "אל תאמיני לו שהוא השתנה, זה סתם בגלל שהוא קיבל ציון גבוה במבחן הוא נחמד פתאום היום". לעומת זאת, להתנהגותו השלילית הם מייחסים ייחוסי סיבתיות פנימיים יציבים וקבועים, למשל: "את רואה, ככה הוא תמיד, זה האופי שלו"
(Dodge, 1980; Hymel, 1986). נוסף על כך מייחסת הקבוצה לילד הדחוי כוונות שליליות העומדות בבסיס התנהגותו (Hymel et al., 1990). כלומר, בני הקבוצה מחפשים עדויות לאישוש אמונותיהם השליליות כלפי הילד הדחוי, ומתעלמים מעדויות הסותרות את הדעה השלילית שיש להם עליו (Mikami, 2005). מחקרים מראים כי במצב של דחייה מתמשכת, כשרק הילד הדחוי קיבל התייחסות טיפולית ואף חולל שינוי משמעותי, אולם לא נערכה במקביל כל התערבות קבוצתית, לא רק שמעמדו החברתי לא השתפר אלא שגם ערכו העצמי נפגע משמעותית, שכן מבחינתו הוא שינה את התנהגותו אך הקבוצה לא הבחינה בכך והמשיכה להתייחס אליו באותו אופן (Beelman et al., 1994). אפשר להסיק מכך כי כשמדובר בילד שנדחה על ידי בני גילו דחייה מתמשכת, רצוי להתחיל ולקיים בשלב הראשון עבודה טיפולית עם קבוצת הילדים הדוחה, ורק בהמשך לעבוד עם הילד הדחוי על מיומנויותיו החברתיות (אברהם, 2011).
בחלק הבא של המאמר אתמקד בגישות תיאורטיות שונות המתארות תהליכי התפתחות של דחייה חברתית בקבוצות ואתייחס למקום של המורה ושל המערכת הבית-ספרית במניעת תהליכים של דחייה חברתית בכיתה.
