רקע
ידוע, במדינה דמוקרטית מקבלים החלטות על-פי הכרעת הרוב, לכן בוויכוח פומבי כל אחד ואחת – אדם פרטי, קבוצות מיעוט, או מפלגות האופוזיציה – אשר דעותיהם שונות מדעת הרוב, יכולים לבקר את השלטון ולנסות לשכנע את ציבור הקוראים או השומעים בצדקת דעותיהם.
עם זאת, לא תמיד מבינים את הביקורת כזכות לגיטימית במדינה דמוקרטית.
כלת פרס נובל בכימיה לשנת 2009, פרופסור עדה יונת, ביקרה את ראש הממשלה:
כלת פרס נובל בכימיה, פרופ' עדה יונת, קיימה מסיבת עיתונאים חגיגית במכון ויצמן, בעקבות הזכייה ההיסטורית. "כשאמרו שאני בין המועמדים המובילים הייתי בטוחה שמותחים אותי", סיפרה. היא עקצה את ראש הממשלה ואמרה שכדי להשיב את ההילה למדע יש "להחזיר את הכסף שביבי לקח".
(מתוך: רועי מנדל, פרופ' יונת על הזכייה: נתנו לי הרגשה שאין סיכוי, 7.10.09, ynet)
תגובות שליליות רבות הגיעו מן הציבור. למשל:
את אולי פרופסור, אבל, כנראה, לא מספיק חכמה…
הערה טיפשית שלך ורב הקוראים איבדו את הקרדיט והערכה אלייך ולפרס שקיבלת על עבודה רבת שנים. רוב הטוקבקים מתייחסים אלייך בהקשר לפליטת הפה הנ"ל ולא להישג שהשגת. עכשיו כל פעם שיזכירו את שמך, יזכרו בך באופן אסוציאטיבי כ'זאת שישר רצה להשמיץ את ביבי'.
פספסת בגדול… היה שווה???