תוכן
השלב הראשון – של ה"אין בעיה" – מאפיין את שנות השבעים-שמונים, אז החלו אמצעי התקשורת לדווח על מקרי אלימות קשים שהתרחשו בין כותלי בתי הספר, והמחקר אישש זאת (הורוביץ ואמיר, 1981). עם זאת התופעה לא הצליחה לחדור מבעד למחסום הפוליטי, החברתי והחינוכי.
בשלב השני – שנות התשעים – חדרה התופעה לזירה החינוכית, ומשרד החינוך הכיר בקיומה של התופעה ועודד הפעלה של עשרות פרויקטים נקודתיים ותכניות מדף, שנועדו להביא לשיפור מהיר ולהעיד על עשייה.
בשלב השלישי – העשור האחרון – הגישה המערכתית מתבססת, ומשרד החינוך דואג לעיצוב וליישום של מדיניות המושתתת על המלצות ועדת וילנאי, על ממצאים מסקרי ניטור רחבי היקף ועל ידע מצטבר מהארץ ומהעולם בתי-הספר אמורים ל"תפור חליפה" ייחודית בהלימה למאפייניהם על מנת לקדם אקלים חינוכי מיטבי בכלל וטיפול בתלמידים בסיכון גבה בפרט.
גם אם סקרים עדכניים מצביעים על ירידה מתונה ברמת האלימות בקרב בני הנוער בישראל, קיימת בשלב זה ההכרה כי מדובר בבעיה חברתית חמורה ומורכבת, ולשם הפחתתה נדרש שיתוף פעולה מערכתי-רב-תחומי, עקבי ויעיל.
למאמר המלא: עמוד 63
https://www.mofet.macam.ac.il/ktiva/dapim/Documents/dapim46.pdf