תוכן
אירועי האלימות הולכים ותופסים תאוצה. יותר ויותר בני נוער מדווחים על אירועים אליהם נחשפו בבית הספר, במקומות הבילוי או בשכונה. לצד נוער שמפגין אלימות, בני נוער אחרים מסתובבים בחוץ בפחד ובחשש לביטחונם האישי. מה עושים? במקום להלין על המדינה, על מערכת החינוך או המשטרה – כדאי שנבדוק היטב את הערכים בבית, איזה מסרים אנחנו ההורים מעבירים לילדינו במעשים ובמילים שלנו, ועד כמה אנחנו מעורבים בחייהם? בראש וראשונה, האחריות מוטלת על ההורים.
אני כותב את השורות הבאות בשבוע מאוד לא פשוט מבחינת נושא האלימות. בסוף השבוע האחרון נרצחו חמישה בני אדם, חמש משפחות שאחד מיקיריהן קיפח את חייו ללא כל סיבה מוצדקת וללא כל הסבר הגיוני. העיתונים ואתרי האינטרנט מלאים בתמונות של הקורבנות ובני משפחותיהם, מומחים מכל התחומים הרלוונטיים מתראיינים בכל כלי תקשורת אפשרי, בבתי ספר מקדישים שעת מחנך לטובת נושא האלימות ובמשטרה מקימים צוות חקירה מיוחד בכדי לפענח את מקרי הרצח. בימים הקרובים ישוחחו על נושא האלימות אפילו במליאת הכנסת ובוועדת החינוך ויתכן שאף ראש הממשלה יגיד כמה מילים בפתח ישיבת הממשלה.
למרות הזעזוע, אירועי סוף השבוע לא הפתיעו אותי. זה כואב, אני עצוב ומפחד לחשוב לאיזה עולם גדלים הילדים שלי, אבל אני לא מופתע. מהניסיון שיש לי בשנים האחרונות בעבודה עם בני נוער, אני רואה ושומע איך השד השטני שנקרא אלימות הולך וגדל לממדים מפלצתיים. אני שומע יותר ויותר את בני הנוער מדווחים על אירועי אלימות שאליהם הם נחשפים בבית-הספר, בשכונה, בטיולים ובמרכזי הבילוי והמועדונים. בכל פעם שאני משוחח עם תלמידים על נושא האלימות, אחד השיאים אליהם אנחנו מגיעים הוא כאשר פעם אחר פעם נשאלת השאלה שבעיני מעוררת צמרמורת, פחד וגועל יחדיו: "ומה יקרה אם יכריחו אותי לשתות אלכוהול או לעשן סיגריות?". בתמימותי, אני חושב בתחילה שמדובר בחברים שינסו לשכנע אותם לשתות או לעשן במסגרת לחץ חברתי, תופעה ידועה ומוכרת בגיל ההתבגרות. אבל אז מגיע ההסבר של התלמידים: "לא!!!" הם קוראים לעברי, "מה יקרה אם אנשים זרים ירדפו אחרינו ויכריחו אותנו לשתות או לעשן, תוך כדי שהם מאיימים עלינו במכות או ברצח?". אני מודה שבנקודה זו, כל פעם מחדש, נעתקות המילים מפי. אני פשוט לא יודע מה להגיד. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא 'יש מולי קבוצת ילדים שחושבים שאנחנו גרים במדינה בה אפשר למות כי לא לקחתי שלוק מאלכוהול או לא עישנתי סיגריה'. זה הזוי ולא נורמאלי. אז היום, במחשבה שנייה ואחרי סוף השבוע האחרון, אני מבין מאיפה שאלות מסוג זה מגיעות. לא בגלל תוכנית טלוויזיה שבה רואים כמה אנשים מקללים אחד את השני בגלל תקציב לסיגריות, לא בגלל משחק מחשב שבו עורפים ראשים לחייזרים ולא בגלל מאמן של קבוצת כדורגל שחובט בשחקן של הקבוצה היריבה, אלא בגלל שזו המציאות שבה חלק מילדינו חיים. מציאות שבה אנשים נרצחים בגלל כיסא בחוף הים, חניה, עודף בקיוסק, שטר של מאה שקל, רעש בגינה הציבורית, קללה סתמית או כל סיבה שולית אחרת.
התנהגות הילד מושפעת מהתנהגות ההורה
האחריות למצב שאליו הגענו לא מוטלת על כתפיו של גורם אחד בלבד. גורמים רבים הכוללים בין היתר את הממשלה, הכנסת, המשטרה, מערכת בתי המשפט, מערכת החינוך, תנועות הנוער, המתנ"סים ואפילו בתי הספר לכדורגל אחראים למצב. כולם, ללא יוצא מן הכלל, שותפים בעיצוב דמותה של החברה הישראלית בכלל ושל הנוער בפרט.
אבל לעיתים קרובות, בהתייחסות לנושא, נוטים לשכוח את המרחב התורם להתפתחות של התנהגויות אלימות שהיא לדעתי אחד משורשי הבעיה – המשפחה וליתר דיוק – ההורים. אם נשאל את ההורים מה חלקם בעיצוב החזות האלימה של בני הנוער כיום, אני מניח שרובם יענו "אצלנו הכול בסדר". אבל אם נשים את הקלפים על השולחן ונוציא את הראש מהחול, נגלה שלא מעט מהערכים האלימים שאיתם יוצאים בני הנוער לבלות במועדונים או להיפגש עם חברים בגינות הציבוריות, הם ספגו בבית, מההורים. קוראים לזה דוגמא אישית. זה קורה כשילד שומע את אביו מקלל את הנהג שחתך אותו בכביש, כשילדה שומעת את אמה מגדפת את זו שעקפה אותה בסופר, כשילדים רואים ושומעים כיצד אביהם מקלל את השופט במשחק של הפועל נגד מכבי, וזה קורה כשהאם מאיימת על המחנכת בבית ספר, בנוכחות התלמיד.
יחד עם זאת, מושגים של "כבוד", "כסף" ו"מעמד חברתי" בולטים גם הם בשיח של מבוגרים ומחלחלים למודע ולתת-מודע של הילדים, שלא מתביישים להגיד בסדנאות שאני מעביר בנושא אלימות ש "בשביל כבוד הם מוכנים למות".
לאור המצב האמור נראה כי כיום אי אפשר להסתפק בעבודה עם בני הנוער בבית הספר ובסדנאות במתנסים. מסתבר שלא משנה כמה סרטים מרגשים, מצגות מושקעות, סיורים מודרכים וימי עיון עמוסים יחוו המתבגרים, אין בזה ערובה ואפילו לא חצי ערובה שהם לא ינהגו באלימות בפארק השכונתי, ביום שישי הקרוב.
ההורים צריכים לדעת לקרוא סימני מצוקה
אם כך מה עוד נותר לנו אנשי המקצוע שעוסקים בתחום לעשות? צריך לעבוד עם ההורים!!! זה קשה, זה יקר, זה כואב – כמו טיפול שורש, אבל זה הכרחי ומחויב לנוכח המציאות המתגבשת. עלינו, אנשי החינוך, מוטלת האחריות לשקף להורים את המחויבות הבלתי מתפשרת שלהם לחינוך הילדים כנגד אלימות, על כל צורותיה וגווניה. עלינו, אנשי החינוך והטיפול, מוטלת האחריות להציב בפני ההורים את תמרורי האזהרה, הנורות האדומות וסימני המצוקה שיופיעו טרם האירוע האלים. מוטלת עלינו האחריות לכוון את ההורים וללמד אותם כיצד יש לבדוק ולברר מה קורה בחייהם של המתבגרים, בחדרם, במחשב ובטלפון הנייד שלהם ובכל מקום בו ניתן לקבל אות, סימן למצוקה או להתנהגות חריגה. עלינו, אנשי החינוך, מוטלת האחריות לעורר את ההורים מתרדמתם, ולהטמיע בהם את ההבנה שכשאר נער יוצא עם סכין מהבית, נערה פותחת קבוצת חרם בפייסבוק ונערים מבצעים לינץ' בחברם, יתכן שלבית יש תרומה להתפתחות האירוע- אם בהתעלמות, אם בעידוד ילדינו להתנהגויות שלא רואות או לא רגישות לאחר ואם בעידוד להתנהגות תוקפנית ואלימה. ההורים לא יכולים להסיר אחריות, או להשליך אותה ולהאשים גורמים חיצוניים בהתנהגות ילדיהם. הורים לא יכולים ולא צריכים לשבת בבית ולהתפלל שלהם זה לא יקרה.
הורים צריכים להתעורר ולעשות מעשה, ועלינו אנשי החינוך מוטלת המשימה להעיר אותם וללוות אותם בדרך לדיאלוג אחר, להתנהגות שונה, לאיפוק, לסובלנות וסבלנות. תפקידנו העיקרי, להעניק להם כלים לדיאלוג עם ילדיהם בנושא האלימות. במילים פשוטות: עלינו לצייד את ההורים במילים. מילים ללא אלימות.
