לאה יקרה,
הלב שלי יוצא לאיתי וגם אליך כי את כל כך מבינה אותו ומה הוא עבר. את לא יכולה לגרום לילדים לקבל את איתי או לאהוב אותו. את גם לא יכולה להסביר לו או ללמד אותו איך להשתלב בחברה. אבל הפתרון הוא הרבה יותר פשוט מזה. קודם כל, חשוב להבין שהמרכז לכל הבעיות שלו, כל ההתנהגויות האגרסיביות שלו, הוא חוויות הפרידות שהוא חווה בחיים שלו. אנחנו רק מתחילים להבין את עוצמות ההשפעה של חוויות פרידה בחיים של ילדים. בעיקר הפרידה מעוררת במוח של הילד בהלה ותסכול. הילד לא אמור להרגיש את הבהלה והתסכול כדי שרגשות האלה משפיעים עליו ומעוררים בו תגובות שונות, מאגרסיביות ובעיות קשב. הצורך האמיתי הגדול ביותר שלו הוא חיבור לאנשים שאוהבים אותו, תחושת שייכות, קבלה ואהבה, ולהיות חשוב למישהו. איתי צריך מנוחה מהחיפוש לדברים האלה. וכאן את בעצמך הפתרון. את יכולה להביא אותו למנוחה מהחיפוש לדברים האלה בזכות הקשר שאת מטפחת איתו. כשהוא מגיע לבית ספר בבוקר, את יכולה לאסוף אותו. זאת אומרת, את מתקרבת אליו בחום ובהנאה לראות אותו, את מחייכת אליו ואומרת לו 'בוקר טוב' ושאת שמחה לראות אותו, ולעיתים קרובות את יוצרת קשר עין ואיזה ביטוי ש"אני נהנית מהנוכחות שלך בכיתה שלי." בדרכים נוספות, את מעבירה את המסר שאכפת לך ממנו, שאת מתעניינת בחיים שלו, את שמה לב לדברים שהוא אוהב כמו נושא/ספר/תכנית/בעלי חיים/וכו' שהוא מתעניין בו ואת משתמשת בזה להרחבת האינטראקציה ביניכם. המטרה היא להעמיק את הקשר איתו.  אם את צריכה לתקן אותו, תעשי את זה מהצד שלו – שהוא ירגיש ממך שאת לא נגדו אלא שם לעזור לו ולכוון אותו. תסבירי לו בשקט ובפרטיות  (כדי לא לבייש אותו בפני אחרים) מה המצב דורש ושאת תעזרי לו ליישם את מה שהוא צריך לעשות. את רוצה להביע אמונה בו ובכוונות הטובות שלו (הוא באמת רוצה להיות ילד טוב).
חשוב לא להשתמש בעונשים שמפרידים אותו עוד יותר ומבהילים עוד יותר. הרחקות ותוצאות תביאו תוצאות הפוכות ממה שאת רוצה. תנסי לעזור לו לא להיכנס לצרות. למשל, אם הוא מסתבך עם ילדים אחרים בהפסקה, במקום שהוא ייצא למגרש, אפשר לתת לו תפקיד בבית הספר בזמן ההפסקה כאשר הוא יכול להיות איתך או עם היועצת או בת שירות לאומי או כל חבר צוות אחר שיכול להתחבר איתו ולתת לו חום, אהבה, וקרבה. כדאי לשתף את ההורים ולאחד את בית הספר עם הבית. הסיבה לכך כי כאשר הילד מרגיש את האחדות בין הוריו ומוריו, המוח שלו יכול להרפות יותר מהבהלה מפרידות. דרכים נוספות שיעזרו לאיתי להרפות – לגשר על זמנים של פרידה. כשהוא הולך הביתה, אפשר לשתף אותו במה שתעשו או תלמדו ביחד למחרת. כשהוא הולך הביתה לסוף שבוע, או לחג, אפשר להזכיר לו שתראו אותו ביום ראשון ולתת לו משהו שהוא יכול לאחוז בו. למשל, אם אתם לומדים נושא מסוים ויש לך ספר בנושא שאת חושבת הוא יתלהב ממנו, תזכירי לו שתביאי לו ספר מיוחד שהוא יאהב. חשוב לגשר גם על חופשים ארוכים כמו חנוכה.
ההיגיון אחרי טיפוח הקשר איתו ובניית מערכת יחסים היקשרותיים הוא שמערכת יחסים כזאת מגינה על הלב שלו. כשילדים אחרים דוחים אותו, לא רוצים לשחק איתו, לא מזמינים אותו, זה פוגע הרבה פחות כי הלב שלו יהיה אצלך. הוא בא לבית ספר בשביל לראות אותך, להיות איתך, ללמוד ממך. כתוצאה, יהיה לך גם את היכולת לדבר איתו על המצב החברתי שלו כי רק אז הוא יהיה מוכן להיפתח ולספר לך על מה שיש לו בלב שלו. הוא גם יתקדם יותר בלימודים כי זה תוצאה טבעית לקשר טוב בין מורה ותלמיד. אני מצרפת כאן מאמר ע"י מורה שכמעת התייאשה מתלמיד אחד. היא מספרת בסיפור שלה מה השתנה בהסתכלות שלה על המצב ולכן על הגישה שלה כלפי הילד. המצב של הילד שונה, אבל הפתרון הוא אותו פתרון כדי לתת לילד את היכולת להתקדם.
אני מאחלת לך הצלחה וסיפוק בעבודת קודש הזאת.  יש לנו קורס למורים בן 8 מפגשים שמסביר את הגישה, הדינמיקות, והפתרון יותר לעומק. אם בית הספר מעוניין, אפשר להשיג אותי ב0528-405568. אני חושבת שזה חובה לכל צוות מורים כי מתמודדים היום עם כל כך הרבה ילדים עם קשיים. את מוזמנת גם לעיין באתר שלנו www.lifecenter.org.il.
המאמר עם הסיפור למטה…..
בברכה,
שושנה הימן
סיפורו של ברנדון
דר' קולין דרובט, חברת סגל מכון ניופלד, קנדה

כשהייתי מורה בסוף שנות ה-20 שלי, היה לי בכיתה ב' תלמיד שאקרא לו בשם ברנדון. הוא תמיד הגיע לבית-הספר מלוכלך, מעולם לא הבריש את שיניו, בא ללא ציוד ללימודים או ארוחת-צהריים ארוזה, וכפי שניתן היה לצפות, ללא רצון אמיתי ללמוד. קניתי לו ציוד לבית-הספר, דיברתי איתו על כך שהוא צריך להתרחץ ובית-הספר סיפק לו ארוחות-צהריים. במשך זמן-מה ניסיתי להחדיר בו מוטיבציה. עמלתי קשה ללמד אותו קרוא וכתוב ולעשות קצת מתמטיקה. אבל הוא הופיע לשיעורים הצורה לא קבועה והיה קשה לגרום לו להתעניין בלימודים. אט-אט, ככל שחלפו החודשים, התחלתי לוותר עליו באופן תת-הכרתי. זיקתו היתה מועטה, עבודותיו היו מרושלות ומינימליות ועדיין לא פגשתי את הוריו משום שהם התרחקו מבית-הספר. היו כל-כך הרבה ילדים נצרכים ואני פשוט הרגשתי רפיון ידיים על כך שלא השפעתי כלל על חייו. כשהגיע סוף שנת הלימודים, היתה לי הבחירה להחזיק בו עוד שנה מאחר שעמדתי ללמד בכיתות ב' וג' בשנה הקרובה וברנדון יהיה בכיתה ג'. הגם שהמשכתי עם חלק מהתלמידים, החלטתי להעביר את ברנדון אל המורה האחרת של כיתות ג'. אולי היא תצליח במקום שאני לא הצלחתי. באותו קיץ החלטתי לטוס לסנטה פה, בניו מקסיקו ולמקום התבודדות בהרי סנגרה די קריסטו. במשך 10 ימים היה לי זמן לשבת, לצעוד, ולהגיע לנקודה של שלווה. לקראת סוף ההתבודדות, בזמן שישבתי במדטציה, ברנדון צץ במוחי. כל הקיץ לא חשבתי עליו כלל וגם כלל לא הייתי רגילה לחשוב עליו. לפתע פתאום נמלאתי צער. חזרתי לחדרי ובכיתי. הוצאתי את כל הצער שהצטבר בתוכי על ברנדון – חרטה על כך שלא עזרתי לו יותר, אבל אפילו יותר מזה, צער על החיים שהוא חי. היה זה כאילו סוף-סוף התחוור לי כמה עצובה אני מרגישה בגללו ופתאום הבנתי עד כמה הזנחתי אותו כמורתו; איך התסכול גרם לי להיות קשוחה כלפיו. הצער על ברנדון הפך לצער על כל הדברים שלא עבדו בשבילי מאז הייתי ילדה. בתוך הבכי, היתה קבלה מוחלטת של עצבותי והייתי לגמרי מסוגלת להשתחרר. בשבילי היתה זו נקודת מפנה עמוקה. כשחזרתי לבית-הספר באותו חודש ספטמבר, אמרתי למורה השנייה של כיתות ג' שאני רוצה לשוב וללמד את ברנדון. רציתי סיכוי נוסף. החלטתי שברנדון לעולם לא יגלה עניין בלמידה אם לא יחוש בטוח, אם לא ירגיש שאני דואגת לו. העפתי את תוכנית-הלימודים דרך החלון והנמכתי לגמרי את רף הציפיות שלי לגבי מה שאני עומדת ללמד אותו באותה שנה. פשוט התמקדתי בחום, הנאה, והשמחה להימצא בחברתו. קלטתי אותו אלי יום-יום, עירבתי אותו, והפסקתי לנסות להרים אותו על-ידי משיכה בשורשיו. עשיתי את זה בצורה אינטואיטיבית – לא היתה בראשי תוכנית-אב (עדיין לא פגשתי את גורדון ניופלד ולא חשבתי בצורה מודעת על מה שאני עושה) אבל האינטואיציה הגיעה אך ורק משום שהצער שלי היה מלא. אותה שנה עם ברנדון היתה שונה מאוד מהשנה הקודמת. הוא החל להגיע לבית-הספר באורח סדיר, התנהגותו השתנתה והוא נהנה לחלוק עימי זוטות מחייו. יום אחד הגיע לבית-הספר והוא גאה מאוד בעצמו משום שהבריש את שיניו. שאלתי אותו: זו היתה הפעם הראשונה שעשית את זה בעצמך? לא, הוא ענה בתמימות, זו היתה הפעם הראשונה ששיניו הוברשו! ליום הולדתי, הוא מצא עט ישן ב"מגירת הגרוטאות" שלו ועטף אותו כמתנה בשבילי. כשהגיש לי אותה הוא פשוט קרן מאושר. ברנדון יצר היקשרות אלי שאיפשרה לו פשוט מקום להיות בו. בשנה הקודמת הוא לא חלק איתי דבר. אבל בכיתה ג', עלה בידו לספר לי שהוא חושש שמשפחתו תישאר חסרת-בית משום שאימו אמרה לא-אחת שבקרוב יקבלו צו-פינוי ולא יהיה להם מקום אחר להתגורר בו. היקשרותו אלי עזרה לו כשהוא סיפר לי שאימו (שנאבקה בהתמכרות לאלכוהול) ניסתה לחנוק אותו (כן, הייתי חייבת לדווח ואף-על-פי שהם בחרו לא להוציא את הילדים מהבית, הם החלו לקיים ביקורים סדירים בביתו). היקשרותו אלי עזרה לו כשאימו בהתקף טירוף זרקה את כל הצעצועים של ילדיה למכל-האשפה (זה אושר על-ידי אחיו הצעיר של ברנדון). אותה שנה וכמה שנים אחר-כך, ברנדון ואחיו ביקרו בכיתתי כמה פעמים בשבוע ושיחקו בצעצועים שעה שעבדתי ואחר-כך פיטפטתי איתם לפני שהלכתי הביתה. משפחתו של ברנדון עברה דירה כשהוא היה בכיתה ו'. אחר-כך שמעתי שאביו של ברנדון, שגם לו היו בעיות התמכרות, התאבד ובאופן טרגי מי שמצא אותו היה ברנדון. עכשיו, בהביטי לאחור, אני מבינה כמה תקועה הייתי באותה שנה ראשונה עם ברנדון. הייתי זקוקה למצוא את דמעות הצער שלי על חייו ועל חוסר-התוחלת בזה שלא עזרתי לו ללמוד. רק כשהגעתי למקום של קבלה, יכולתי להאמין שאני הסיכוי הטוב ביותר של ברנדון ולהיכנס לעמדת האלפא. הפסקתי להניח את הצורה לפני הרוח – סוף-סוף הבנתי שברנדון הוא לא מגיח, לא צומח. הוא ניסה לשרוד והיה עלי לספק את הביטחון שהוא היה זקוק לו נואשות. היה עליו לדעת שהוא חשוב לי ושאני חושבת שהוא נהדר. הוא פרח באותה שנה ואכן למד לקרוא. הוא חזר לחיים. בהביטי אחורה, אני תוהה מדוע הייתי זקוקה לזמן כה רב כדי לראות את הצרכים שלו. הייתי מוגנת מדי נגד הצער שחשתי בשל חייו. התהליך האדפטיבי הוא שעזר לשנות את יחסי עם ברנדון. תכופות אני תוהה מה יצא ממנו – הערכת הסיכויים אינה טובה ואני חשה את עצבותו גם בגלל זה. הניסיון שלי איתו נטע בי ללא ספק מוטיבציה לחלוק את זה עם אחרים ועזרה לי לשאוף לכך שכולנו נמצא את דמעותינו על מה שאיננו יכולים לשנות. לא יכולתי לשנות את חיי הבית של ברנדון. התאבלותי העמוקה על כך עזרה לי בסופו של דבר לבנות את היחסים הנכונים איתו וליצור את ההיקשרות שהוא היה זקוק לה כה נואשות אותה שנה.
לייף סנטר
המרכז להורות מקושרת
www.lifecenter.org.il   03-9063153