הנחיות
בפעילות עשרה שלבים:
שלב א: סיפור
מפנקסה של חגית (מחנכת מתלבטת) / שירה גודמן
נכון, אני מורה לא ותיקה. למעשה, התחלתי ללמד לפני שנתיים. בשנה שעברה התחלתי לחנך את כיתה ה2,השנה אני ממשיכה אתם, ואני פשוט אוהבת אותם. נקשרתי אליהם, ואולי דווקא בגלל זה הסיפור של רן כואב לי כל כך.
הכול התחיל כשהודעתי לתלמידים שמחליפים מקומות ישיבה. אני מחליפה מקומות ישבה בכיתה פעם בחודש בערך, כך שמי שלא מרוצה, לא נשאר תקוע יותר מדי זמן. ההחלפה מקרבת ילדים שאינם מתחברים באופן טבעי, והיא עוזרת לגיבוש הכיתה, ובכלל – זה בריא!
אבל הפעם, זה לא הלך כל כך בקלות:
– "גילת, שבי ליד גל. רעות, עברי לשבת ליד שימי, ורן, אתה – עבור ליד סשה."
פניו של רן נפלו. הוא קם לאט לאט, אסף את הדברים שלו, ובחוסר חשק מופגן, ישב ליד סשה.
אמנם ההתנהגות שלו הפריעה לי, אבל החלטתי לשתוק בשלב זה ולראות איך יתפתחו העניינים. לא הייתי צריכה להמתין זמן רב. בהפסקה הגדולה, אחרי שהכנתי לי כוס קפה במחם, הוא כבר חיכה לי בפתח חדר המורים.
"מה העניינים, רן?" שאלתי, כאילו שום דבר יוצא דופן לא אירע.
– "אני רוצה לדבר אתך. זה דחוף."
נכנסנו לחדר המורים, ולפני שהספקנו להתיישב, רן אמר:
– "אני לא רוצה לשבת ליד סשה."
– "מה הבעיה, רן?" שאלתי בעדינות, על אף שאי אפשר לומר שלא היה לי מושג.
– "את יודעת מה הבעיה. אני לא מתכוון להיות צבוע ולהמציא כל מיני תירוצים. את יודעת בדיוק כמוני שסשה רוסי, ואנחנו לא אוהבים להיות עם הרוסים."
הבעיה בכיתה לא זרה לי, אבל התגובה הקיצונית הזאת קצת הפתיעה אותי. רן אמר בצורה ברורה ובלי להתבייש שהוא לא אוהב את הרוסים בכיתה. זה לא שיש לו משהו אישי נגד סשה. הוא פשוט לא רוצה לשבת ליד אחד מהחבורה הרוסית שיש לנו בכיתה, וזהו!
– רן, "ניסיתי שוב, בעדינות. "אני יודעת שיש בעיה בכיתה, אבל דווקא בגלל זה אני רוצה שתשבו יחד. זה יעזור לשבור את הקרח…"
– "זה לא יעזור, וחוץ מזה, אני לא רוצה לשבור את הקרח." אמר רן.
– "אני חייבת לומר שהגישה שלך קצת מפריעה לי, רן." אמרתי, "אתה בכלל לא מוכן לתת לזה הזדמנות."
– "נכון. כי אין טעם. זה לא ילך. הם זה הם, ואנחנו זה אנחנו. הם כבר שלוש שנים בכיתה, ושום דבר לא משתנה. הם שונים."
– "כולכם ילדים, רן. מה מפריע לך כל כך, עד שאתה אפילו לא מוכן לתת לזה הזדמנות?"
– "אני לא יודע. אולי זה השפה שלהם. הם כל הזמן מקשקשים ברוסית ביניהם, וזה מעצבן."
– "אולי זה משום שהם עדיין לא מרגישים כאן בבית? ואולי אנחנו כולנו צריכים להתאמץ קצת יותר כדי שהם ירגישו חלק מכולם, ולא זרים?" ניסיתי לומר.
– "תשאלי אותו. אני בטוח שגם הוא לא רוצה לשבת לידי. הם מרגישים בדיוק אותו הדבר. הם בכלל לא מנסים להיות
ישראלים. תראי איך הם מתלבשים…"
– "רן, דיברתי עם כמה מהתלמידים שעלו מרוסיה, והתרשמתי שדווקא יש מה לעשות."
– "טוב, אז אני מבין שאין סיכוי לשנות את ההחלטה שלך." רן כבר הרים ידיים וראיתי שהא רוצה לסיים את השיחה.
– "כרגע ההחלטה בעינה עומדת," השבתי.
רן הלך, ואני נותרתי עם אבן כבדה בלב. זה לא שיש לי את כל התשובות, אבל איכשהו אני לא יכולה להשלים עם הניכור הזה בכיתה בין העולים החדשים לבין האחרים. אני מרגישה שחייבים לעשות משהו, וכמחנכת, עלי לפעול ולא להשאיר את הכול ליד המקרה. אבל השאלה היא: האם אני צודקת?
שלב ב: הצעות לעבודה קבוצתית בעקבות הסיפור
מה הייתם עונים לחגית?
האם אצלכם בכיתה יש מתח בין קבוצות מרקע שונה?
האם זה מפריע לאווירה בכיתה? כיצד?
האם אתם פועלים כדי לשפר את המצב? כיצד?
שלב ג: הפעלת פתיחה
בכל כיתה תלמידים, שמשפחתם הגיעה לישראל ממדינות שונות. היכרות בין הקבוצות השונות עוזרת להפיג מתחים, לשבור את הקרח ולהתקרב. התרגיל הבא נועד למטרה זאת, וחלק ממנו יש להכין מראש – בבית.
1. חלקו את הכיתה לקבוצות. בכל קבוצה ישתתפו הילדים שמוצא משפחתם מאותה המדינה או מאותו האזור.
2. כל קבוצה תכין משהו על ארץ המוצא שלה: מאכלים, בדיחות, לבוש, שיר, סיפור על העלייה מארץ זאת. הקבוצה יכולה להפעיל את הכיתה, או רק להציג דברים בפני הכיתה.
למשל: התלמידים יכולים להביא חפצים מקוריים מהבית, ללמד את כל הכיתה לשיר שיר, לערוך סעודה של מאכלי עמים, וכדומה.
שלב ד: התרסה
כולנו ישראלים, ואין מקום לחבורות לפי ארץ המוצא – האומנם?
שלב ה: סיפור – איתמר פוגש ארנב, מאת דוד גרוסמן
איתמר אוהב בעלי-חיים ומפחד רק מארנבים. הוא יוצא לטייל עם הוריו ופוגש "מישהו". הוא משוחח עם "המישהו" הזה, שמספר לו שהוא מפחד מילדים. הם מתיידדים, אך לבסוף מגלה איתמר "שהמישהו" הזה הוא ארנב.
האם קרה לכם שגיבשתם דעה על מישהו ובסוף התברר לכם שטעיתם? כיצד, לדעתכם, אפשר להימנע מטעויות כאלה?
שלב ו: טיעון
מבחוץ אולי אנחנו שונים, אבל מבפנים לא כל כך – לכולנו רגשות, אהבות, חלומות…
שלב ז: תרגיל
1. עבדו בקבוצות של חמישה. הכינו בכל קבוצה רשימה של 5 דברים משותפים לכל חברי הקבוצה. (למשל: כולם אוהבים
ממתקים, כולם רוצים להצליח בלימודים, כולם רוצים לנסוע לחו"ל…)
2. סכמו על הלוח את הדברים המשותפים להרבה תלמידים בכיתה.
* האם ניתן למצוא דברים משותפים גם בקבוצות המורכבות מתלמידים מרקע שונה ומארצות מוצא שונות?
שלב ח: הצעות לפעילות בעקבות ספר
לפניכם כמה ספרי ילדים בנושא עולים חדשים. כל קבוצה תבחר ספר ותכין הצגה קטנה, פוסטר או תוצר אחר, שיציגו את הספר לכיתה ויעלו את הנושא הקשור לעלייה. רשימה של ספרים נוספים ניתן למצוא באתר.
אורגד, דורית, שבועת האדרה, הקיבוץ המאוחד
שמואל, נעמי, ילדת הקשת בענן, הקיבוץ המאוחד
רוזמן, יעל, המצחיקה עם העגילים, עם עובד
אלמגור, גילה, אלכס לרנר, דפי ואני, עם עובד
שביט, אקי, איגור ומסע העגורים, ספרית פועלים
שלב ט: יש לי מושג – פלורליזם
המילה פלורליזם – משמעה הרבה, והיא מבטאת ערך חשוב: חיים יחד בחברה שחבריה שונים זה מזה, שדעותיהם שונות זו מזו.
איננו שואפים שכולם יהיו זהים, איננו רוצים לחיות רק עם אנשים כמונו. אנו רוצים חברה מגוונת ועשירה בדעות ובמנהגים, ולכן אנו מנסים לחיות יחד בשיתוף, בהתחשבות ובכבוד הדדי.
שלב י: תרגיל סיכום
1. ליסה ואלכס הם שני עולים חדשים בעלי השקפות שונות.
2. הכינו מכתב לאחת הדמויות – ליסה או אלכס – והתייחסו לטענות שלה. כתבו מנקודת המבט שלכם כצבר/ית או כעולה
חדש/ה.
ליסה: "קשה לי מאוד להיות עולה חדשה. ארץ חדשה, שפה חדשה, מנהגים חדשים. ויש גם געגועים למה שהיה, לבית,
לחברות שלי… לכן, נוח לי להתחבר עם בנות שהן עולות כמוני, שעברו את מה שאני עברתי. הן מבינות אותי.
אפשר לדבר אתן בשפה שלי, להיזכר בזיכרונות משותפים. גם הבתים שלנו דומים, אותו הסגנון, אותה האווירה.
נראה לי, שהבנות הצבריות לא מעוניינות בחברות עולות חדשות. הן לא עושות שום מאמץ להתקרב, וגם כשאני
מתאמצת, הן לא ידידותיות במיוחד."
אלכס: "עליתי מרוסיה רק לפני שנה, ואני בכלל לא חושב שאני עולה חדש. אפילו לא עולה. אני פשוט אלכס. בהתחלה היה לי קשה, אבל החלטתי שאני אהיה בדיוק כמו צבר. התאמצתי ללמוד עברית, והיום אני לא מדבר רוסית, גם עם ההורים שלי. מההתחלה ניסיתי להתחבר עם הצברים. בהתחלה הם חשבו שזה מוזר, אבל כשהכירו אותי, ראו שאני בדיוק כמוהם, והיום יש לי המון חברים, ואף אחד לא שואל מאיזה ארץ אני,כי זה לא מעניין."