תוכן

איזה עולם! אני יושב באוטובוס ומולי יושבים ומשוחחים בעברית ילד סיני וילד אתיופי, ואני חושב לעצמי, האם אליעזר בן יהודה דמיין דבר מעין זה, כאשר החזיר את השפה העברית לשימוש יום-יומי לאחר אלפי שנות קודש? זה בהחלט עולם קטן, אחרי הכול, והוא הולך ונעשה קטן יותר ויותר.

מגמות הגלובליזציה האחרונות שנושבות בעולמנו הביאו לכך שהאחידות האתנית בארצות מסוימות כבר אינה ברורה כפי שהייתה, והרחוב, כמו גן הילדים, נראה לפעמים כמו שדה פרחים צבעוניים, אשר כל אחד מהם דורש התייחסות אחרת וטיפול שונה. לעיתים ההרגשה היא שאין לנו היכולות ליצור קשר עם כולם ושעלינו ללמוד את ההיסטוריה התרבותית, את השפה והמנהגים כדי שנוכל להצליח ליצור קשר עם כל האנשים. עם זאת עלינו לזכור שידיעת הדברים הללו אמנם יכולה לעזור, אך אין היא העיקר בסופו של דבר, הקשר הטוב ביותר הוא הקשר המבוסס על האנושיות שלנו, על כך שאנו כולנו בני אדם. אך כדי ליצור קשר כזה, עלינו להבין קודם כל מהו האדם, ובזה אעסוק בהמשך.

שאלת עצמיותו של האדם, שאלת מהותו, מעסיקה אותו מאז שחר ההיסטוריה, ובמהלך השנים היו אנשים שהקדישו את חייהם לחקר השאלה הזו ולהם אנו קוראים פילוסופים. אף על פי שהם באו מתרבויות שונות ומכיווני מחקר שונים, ניתן למצוא ביניהם קווים מאחדים, השזורים במחשבותיהם כחוט השני.

ההתייחסות הפילוסופית לאדם עוברת בשני מישורים הקשורים למושגים זהות ושוני. מהו המבדיל בינינו ומהו המאחד בינינו? אם נחזור לדימוי של שדה הפרחים, אמנם לכל פרח יש הצבע שלו, מספר קבוע של עלי כותרת וגודל מסוים, לכל אחד גם גובה שאליו הוא צומח והריח מיוחד משלו, אך באותו הזמן כל הפרחים זקוקים לאור ולמים. כולנו, פרחים כבני אדם, שואפים לצמוח ולהגיע לגובה הרב ביותר שאליו אנו מסוגלים, וחשוב מכל, כולנו שואפים לפרוח ולהפיץ את זרעינו, אם דרך המשך שושלתנו ואם באמצעות זרעי חוכמה שנעביר לדורות הבאים.

הוגים יוונים והודים התייחסו לאותם שני מישורים. מישור זמני הקשור לצורה, המשתנה מאדם לאדם – החל מהמראה החיצוני, הרגלי התנהגות, צורת התבטאות, צורת מחשבה וכדומה, ומישור נצחי הקשור למהות. זה אינו משתנה מאדם לאדם, והוא מתייחס לתפקידו של האדם כאדם, למעלות הגבוהות שבו, ליכולת שלו לאהוב, להתעלות על עצמו למען האחר ולרצון שלו להיות מאושר.

השילוב בין שני המישורים הללו יוצר את המורכבות המיוחדת של האדם, שמקורה בכך שלא תמיד שני המישורים הללו פועלים בהתאמה. אנו יודעים עד כמה הרגלי ההתנהגות, המחשבה והרגש שלנו יכולים להפריע לנו לעיתים להגשים את רצוננו להיות מאושרים, עד כמה הם יכולים להפריע לנו לאהוב.

ניתן לומר שתפקידנו כמחנכים הוא לעזור לתלמידינו להביא לאחדות בין המישור של הצורה ובין המישור של המהות, כך שהצורה תשמש ככלי למהות. או במילים אחרות, שהרגלי ההתנהגות, המחשבה והרגש שלנו יעזרו לנו להגשים את עצמנו ואת אושרנו ולא יכשילו אותנו.

כדי שהמחנך יוכל להצליח לעשות זאת, עליו, בראש ובראשונה, לאהוב את תלמידיו.

וגם בתחום זה דיברה הפילוסופיה על שתי צורות של אהבה: הראשונה, אהבה הקשורה למישור הצורה. אהבה זו קשורה למשיכה הטבעית והאישית שלנו כלפי סוגי התנהגות מסוימים, מראה מסוים, הרגלים מסוימים, סגנון דיבור וכדומה.

כוחה של אהבה זו הוא חזק, אך היא מוגבלת, כיוון שהיא מוגדרת על פי הנטיות הזמניות וקווי האופי הספציפיים שלנו, כך שאין היא פתוחה לכל אדם באשר הוא. מי שחווה רק אהבה כזו, עלול להוציא מחייו בני אדם או להתייחס אליהם אחרת רק מכיוון שאין הם דומים לו או שאין הם עונים לטעמו. אהבה זו היא מוגבלת גם מפני שאנשים שאותם אנו אוהבים, עלולים להשתנות, ועם השינוי עלולה גם אהבתנו כלפיהם להשתנות, כיוון שאינם ממלאים עוד אחר ציפיותינו.

הצורה האחרת של האהבה היא זו הקשורה למישור המהות, והיא נקראה על ידי הפילוסוף האיטלקי מהמאה ה-15 מרסיליו פיצ'נו בשם אהבה אפלטונית. מושג זה נשחק במהלך השנים, אך מקורו נמצא בהגותו של אפלטון, אשר סבר שכל דבר הקיים בעולם הוא רק השתקפות של אב-טיפוס (אידאה) מושלם, וככל שהדבר נעשה קרוב יותר לאב-טיפוס שלו, כך הוא נהיה יפה יותר, נעלה ונכון יותר.

האהבה האלפטונית היא אם כן, האהבה לאותו אב-טיפוס המשתקף דרך האדם, היכולת להבחין ביופי הנמצא בו. דברים דומים אמר הרבי נחמן מברסלב: "דע כי צריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה באמת מעלה אותו לכף זכות…". האנושי והאידאלי נמצאים בכל אדם, במידה זו או אחרת, ומי שמבחין בהם יכול לאהוב אדם למרות מגרעותיו.

האהבה האלפטונית היא אהבה שהיא מעבר לזמן. כלומר, היא גורמת לנו לא להסתכל על האדם כפי שהוא בהווה, אלא לראות מה האדם הזה יכול להיות, מה הפוטנציאל הקיים בו, כיצד הוא יכול להתקרב יותר לאב-טיפוס של האדם ומה אני יכול לעשות כדי לקרב אותו לשם. אפשר להבחין בנגיעה שלה באהבתה של מחנכת המתבוננת בילד מרדן ואינה כועסת, כי היא יודעת שזה רק שלב בהתפתחותו, או במורה למוזיקה שמסוגל לראות את היכולת הקיימת בתלמידו אף על פי שברגע מסוים הוא מתקשה בתרגילים הבסיסיים.

האהבה האפלטונית היא אכן אידאלית, אך אין זה אומר שעלינו לשכוח את המישור של הצורה ואת המצב בהווה של האדם שאיתו אנו בקשר. דווקא מתוך אהבתנו לאב-טיפוס של האדם, אנו רוצים שהאנשים שסביבנו יתקרבו אליו יותר, והתקרבות זו נעשית, על ידי כך שנעזור לו לעדן את ההרגלים וההתנהגות שלו לצורה שבה הם לא יפריעו או לא יסתירו את היופי הקיים בו. אין זו עבודה של הוספה כי אם עבודה של הסרה והתאמה.

כל אדם מגיע לעולם עם סיפור משלו. הוא נולד עם מבנה פיזי מסוים, נטיות רגשיות כאלו ואחרות ויכולת מנטאלית משלו. כל אדם גדל על ברכי משפחתו, ואנו מקווים שבסופו של דבר הוא יגיע לשלב שבו יתחיל לחפש במודע או שלא במודע כיצד הוא יכול לתרום לחברה שבה הוא חי וכיצד הוא יכול להוות חלק אינטגראלי ומשמעותי מהסביבה שבה הוא נמצא. במקום שבו האדם ימצא את עצמו, שם יתבטאו תוצאות השנים של החינוך, באיכות עבודתו ובאיכות תרומתו לחברה.

כל אדם יכול להתקדם מהמקום שבו הוא נמצא ולהיות טוב יותר. אך הוא יכול להיות טוב יותר רק ביחס לעצמו. מכיוון שבני אדם מתחילים את חייהם בנקודות שונות, יהיה זה חסר טעם להשוות בין אדם אחד למשנהו. האדם הוא סך כל החוויות והניסיונות שלו, ואין זה הגיוני להשוות רגע מסוים בחייו לרגע מסוים בחייו של אדם אחר.

וכאן אנו חוזרים לאהבה האפלטונית. זו איננה קשורה למצב הזמני שבו האדם נמצא, אלא נובעת מהבנה שכל בני האדם שווים במהותם, אך היחס ביניהם לאידאלי הוא שונה. מתוך אהבה אפלטונית נעשה את כל מה שצריך כדי להביא לכך שילדינו ינועו צד קדימה, תמיד ביחס לעצמם ולא ביחס לאחרים. כלומר, נעזור להם להגשים את החלומות והשאיפות שלהם, לא את החלומות והשאיפות של אדם אחר. בספר החוכמה ההודי, "הבהגווד – גיטא", קרישנא המורה אומר לארג'ונא תלמידו, שעדיף לאדם למלא את ייעודו שלו, אף אם הוא מזערי ונדמה כלא משמעותי, מאשר למלא את ייעודו של אדם אחר, מכובד ונאצל ככל שיהיה כוונתו היא שאדם צריך להיות מודע למקומו בעולם, לרצונותיו האמיתיים והכנים ולנסות להגשים אותם כמיטב יכולתו. אם הוא מנסה להגשים את מאוויו של אדם אחר הוא נכשל באשיה שזה יעניק לו אושר, אין הוא מבין שהאושר הוא תוצאה ישירה של הגשמת הפוטנציאל והצעידה קדימה בדרכו שלו.

בכל רגע נתון, כל ילד נמצא בנקודה בזמן בתהליך התהוות בלתי פוסק. אנו מסתכלים על הילדים מסביבנו, ולכל אחד מהם יש הצרכים, המנהגים וההרגלים שלו. אחד אוהב לאכול מאכל מסוים ואילו אחר לא, אחד מקשיב לסיפור בבהייה, השני מקשיב בעודו משחק במשהו לא מזוהה על השטיח, השלישי כמעט נרדם… לא ייתכן שכולם יחשבו באותו האופן, שכולם ייהנו מאותם דברים, שכולם יתנהגו באותה צורה וזה כל היופי! תארו לעצמכם עולם שבו כולם היו זהים, איזה מין עולם משעמם זה היה? ומה היינו יכולים לעשות בו… לא היה לנו את מי ללמד וממי ללמוד.

אנו מתבוננים בילד ומבחינים בתכונותיו המיוחדות, בהרגלים המייחדים אותו משאר הילדים ובאותו זמן אנו מנסים לחשוב על הצעד הבא שהילד הזה יכול לעשות וכיצד אנחנו יכולים לעזור לו בכך. אנחנו תוהים אם הוא מנצל את מלוא הפוטנציאל שלו ומה מפריע לו לעשות זאת.

אף על פי שכיתת ילדים בעולם המודרני מורכבת לעתים מילדים הבאים ממקורות תרבותיים שונים, אם נתאמץ (כי אכן זה דורש מאמץ) ונסתכל מבעד לצורות השונות, נוכל לגלות שהדברים הרבה יותר פשוטים מכפי שנראה בהתחלה. זה דומה לשלב בתהליך הלימודי, שבו הרבה דברים הנראים בעינינו כאילו אינם קשורים זה לזה, מקבלים פתאום קשר ומשמעות והכל נכנס למקומו, עד ליצירת תמונת פאזל מושלמת.

ההנחה הבסיסית היא שאנו יכולים לעזור לכל ילד לעשות צעד אחד קדימה יחסית למקום שבו הוא נמצא כעת.

לאהוב ילד באמת פירושו לדעת גם שעם כל רצוננו ותשוקתנו לעזור, אין אנו יכולים לעשות את העבודה במקומו. משמעותה של אהבה אפלטונית היא גם סבלנות.

הסבלנות להבין שלכל אדם ולכל ילד יש הקצב שלו. ישנם נהרות שקצב זרימתם מהיר וסוחף וישנם גם נחלים הזורמים בעצלתיים ומאפשרים לחיות היער לשכשך בהם. לכל אחד יש המקום שלו, וחינוך דורש סבלנות אין קץ.

באותו הספר ה"בהגוד-גיטא", קרישנה אומר לארג'ונא שעליו לפעול בחיים ללא השתוקקות לפירות מעשיו, מכיוון שזו העשייה הנכונה. כלומר, עלינו לתת לילדים את כל אהבתנו, אך לא לצפות לכך שהם יגיעו להיכן שאנו רואים ולדעת גם שפעמים רבות ההתקדמות בחיים היא בקצב של שני צעדים קדימה, צעד אחורה, כי החיים אינם ליניאריים.

אני מבקש להוסיף ולומר שאין הדברים שכתבתי רלוונטיים רק לעולם הילדים שני המישורים הללו, של הרוח והחומר, המהות והצורה, מתקיימים בעולמנו בכל רבדיו וזהו תהליך לימוד מתמשך, התהליך הלימודי של החיים, שבו אנו לומדים לראות את המהות מבעד לצורה ולעבוד עם הצורה כדי להגיע למהות. זה יכול להתבטא לדוגמה אצל אדם אשר לוד לקבל את הוריו, כיוון שהוא מבין את ההבדל בין האידאל של ההורה בחזונו, לבין יכולת המימוש של אידאל זה על ידי הוריו במציאות. זה מתבטא גם אצל בני זוג אשר מוכנים לוותר על השלמות שלה הם מצפים מהאדם השני אך אינם מתפשרים על השאיפה לשלמות. וזה מתבטא גם אצל הורה, אשר מוכן להסתכל על ילדיו בעיניים פקוחות ולהבדיל בין מה שהיה רוצה לראות לבין המציאות ומחליט להשקיע את כל מרצו בעזרת לילדיו להתקדם עוד צעד אחד מהמקום שבו הם נמצאים ביחס לעצמם ולא ביחס לשאר העולם.

לסיכום, התחלתי מאמר זה בשאלה כיצד ניתן לתקשר עם ילדים או אנשים מתרבויות שונות, בעלי מנהגים והרגלים שונים. התייחסתי לפער בין האידאל לבין המציאות הקונקרטית ולחשיבות של ההתייחסות לאידאל כאל מטרה בעוד אנו מקפידים להתייחס למציאות כאל נקודת המוצא. המושג "אהבה אפלטונית" הוא מושג מפתח בעיניי בדרך לרב תרבותיות. אהבה זו, הדורשת מאמץ כן, יכולה לסייע לנו לראות כיצד אנו יכולים לחנך ולקדם אדם זו או אחר, כיצד אנו יכולים לתת לו את הכלים לעזור לעצמו, כי בסופו של דבר התקדמותו תלויה בו. מושג זה יכול לשמש גם להתבוננות פנימית: האם אנו אוהבים את עצמנו "אהבה אפלטונית"? האם אנו רואים לאן אנו הולכים ומהו האידאל שלנו? האטם אנחנו מאפשרים לחכמים ולמנוסים מאיתנו לעזור לנו לצעוד צעד קדימה מהמקום שבו אנו נמצאים? אלו שאלות חשובות מאוד, כי בסופו של דבר על כל מחנך לחנך תחילה את עצמו ולראות בעצמו תלמיד, וזה יכול להתקיים רק אם באמת נסתכל על מקום הימצאנו כנקודת פתיחה למסע שבו נהיה יותר ויותר כפי שהיינו רוצים להיות ולעשות זאת בסבלנות, כפי שהפתגם הסיני העתיק אומר: "כל מסע של אלפי קילומטרים, מתחיל בצעד אחד".

שיהיה לכם מסע נפלא!

תודה למירי שואף וילדי גן "תמר", חולון; לעשירה כהן וילדי גן "סביון", אשכול גנים ת"א, ולתמר אסייג וילדי גן "איה, בנתניה, על ציוריהם המקסימים.