תוכן
ברגע האמת של השיח עם התלמידים בשעה הפרטנית אתם לעצמכם עם הדיבור הפנימי שלכם ועם הפרשנות האישית שלכם את המצב. מה שאתם אומרים לעצמכם, מה שאתם מרגישים, העמדות שלכם כלפי הדיון וכלפי התקדמותו הם קריטיים להצלחה או לכישלון.
אם הדיבור הפנימי שלכם שלילי או לא רציונאלי, אתם עלולים להכשיל את עצמכם, ולהיסחף לתחושות לחץ, אכזבה, כעס וייאוש, שלא יאפשרו לכם להנחות את הדיון ביעילות. דיבור פנימי כזה יכול להיות, למשל: 'למה אני צריך/ה לדבר על רגשות במקום ללמד?', או 'השיחה תקועה, זה לא מוביל לשום מקום'. לעומת זאת, עמדות חיוביות ורציונאליות ייתנו לכם כיוון וכוח להתמודד עם הדיון, ולהוביל אותו להצלחה, גם כשיש קשיים. עמדות כאלה יכולות להיות, למשל: 'אני יודע/ת שהדיבור הרגשי חשוב לדיון וגם ללימודים' או 'גם אם השיחה אטית, והילד/ה שקט/ה, אני יודע/ת שהדברים נוגעים בו/בה, וזה משמעותי'.
כאשר שואלים מורים על העמדות שלהם כלפי הנחיית דיון רגשי עם תלמידים, התשובות מגוונות. יש תחושות מעורבות של תקווה ושל חרדה: רצון עז שיצליח, וחרדה לא פחות עזה – שייכשל. המורים מבינים שזאת סיטואציה שונה מן ההוראה השגרתית, והם מוטרדים במחשבות, כגון: 'איך זה צריך להיות, ואיך אני צריך/ה להיות, כדי שהדיון יצליח?, ומה עם הילד או הילדה לא ייפתחו? ומה אם הם ייפתחו, אך אני לא אדע מה לעשות בדברים הקשים שהם יספרו לי?'.
לפני שתמשיכו לקרוא – עצרו לרגע. נסו לזהות את המחשבות ואת התחושות שלכם, שעולים לפני שאתם מנחים דיון רגשי בכיתה. נסו להיזכר מה אתם אומרים לעצמכם, מה המשאלה, מהו מקור הלחץ.
לפניכם רשימות של משאלות ושל חששות, שאספנו ממורים. אחרי שתזהו את המחשבות ואת התחושות שלכם, קראו מה אמרו מורים אחרים, ונסו לראות מה מתאים לכם, ומה פחות. האמונה שלנו היא שזיהוי המחשבות האישיות והמודעות אליהן יכולים לעזור לנו לשלוט בהן, להתווכח עם מחשבות שליליות, ולבוא אל הדיון עם עמדות מקדמות, שיעזרו לנו.
אילו משאלות יש לך כלפי השיח בשעה הפרטנית? – תשובות של מורים
2. שהשיחה הרגשית תגרום לקרבה רגשית בין כל התלמידים.
שהם ירגישו שהם מכירים יותר זה את זה ואכפתיים יותר זה אל זה.
3. שבזכות השיחה הרגשית לא יהיה צורך באמצעי משמעת, ושהשיחה תהיה פתוחה ומעניינת.
4. שתהיה הדדיות – שהילדים ירצו את השיחה, ירצו להשתתף, לשתף ולתרום. שזאת לא תהיה רק האחריות של המורה (כמו בכיתה).
5. שהילדים יביאו את עצמם אחרת מאשר בכיתה – בפתיחות, בכנות.
6. שהדיון הרגשי ישפיע על התלמידים, שהם יעברו שינוי – במודעות העצמית שלהם, בהתנהגות.
7. שתהיה התרגשות, הרגשה שמשהו חשוב קורה, משהו שהוא 'לא סתם'.
8. שיגידו שאני מנחה מעולה, שבזכותי הכול קרה.
2. שיעלו בשיחה דברים, שלא ידוע לי איך לענות עליהם ואיך לטפל בהם (כעס, ציניות, סיפורים קשים). נושאים אלה שייכים ליועצים או לפסיכולוגים.
3. שהדיון הרגשי יתפזר, שלא אדע איך לאסוף אותו, שהדיון לא יהיה ברור ומשמעותי, ושיישארו רק פטפוטים או התפלספויות טיפשיות.
4. שלא אספיק להעביר את הרעיונות המרכזיים, ושהכול יישאר 'באמצע', ולא כמו שתוכנן.
5. שהדיון יהיה משעמם, שטחי, תקוע.
6. שלא יעלו תכנים, שלא יהיו חומרים משמעותיים בשיחה.
7. שרק מעט ישתתפו, והשאר ישתקו או יפריעו ויתנגדו.
8. הכי גרוע – אם תהיה שתיקה, ולא ידברו.
9. שתהיה ציניות, תוקפנות ואנטי מצד התלמידים כלפי הנושא וכלפי המנחה. מכך שיראו לתלמידים בעיניים את השעמום ואת האנטי, ו'שרק רוצים שייגמר כבר'.
10. שיהיו הפרעות כמו בכיתה, ושיהיה צורך להפעיל משמעת 'כמו מורה'. ובאווירה כזאת – מה הטעם בדיון רגשי?
11. שההנחיה לא תהיה טובה כמו שרציתי. שתהיה תחושה מטופשת, לא רלוונטית, מיותרת, מציקה, משתקת.
אך אם הן חזקות מדי, הן עלולות לחבל ביכולת ההנחיה, ולכן יש צורך לווסת אותן.
איך נכין את המחשבות ואת התחושות שלנו לדיון הרגשי?
חשוב מאוד להיכנס אל הדיון הרגשי עם עמדות ריאליות – לגבש תפיסה מציאותית של מה שניתן לצפות שיקרה בדיון, ומה לא. חשוב לבוא עם יעדים ועם רצון להשיג אותם, אבל גם לוודא שהיעדים אפשריים להשגה בתנאים ובנסיבות של הדיון. למשל, כמו שידוע לכם שבשיעור יש הפרעות, שלא כולם מתעניינים, שיש התנגדויות, ובכל זאת הוא יכול להיות מוצלח – כך גם בדיון רגשי. את העמדות הריאליות רוכשים באמצעות הידע – על הילדים, על רגשות, על שיח.
דוגמאות לעמדות ריאליות, שחשוב להביא אל הדיון הרגשי:
1. צריך לדעת: לא כל הילדים ישתתפו בדיון בצורה גלויה, וזה בסדר. יהיו תלמידים שיעשו את העבודה הרגשית בשקט בתוך עצמם, ולא ישתפו את הכיתה. יהיו שייכנסו אל הדיון מיד בהתחלה, ואחרים יעשו זאת בהמשך.
אפשר לומר בתחילת הדיון: "אם תרצו תגיבו לדברים במהירות ובצורה גלויה, ואם תרצו – תגיבו לדברים בתוך עצמכם בשקט. שתי צורות התגובה מקובלות ורצויות בדיון שלנו".
2. חשוב לזכור: גם המתנגדים והמגיבים לדיון בציניות ובביטול – בעצם מגיבים בדרכם. גם תגובה לא נעימה היא תגובה, ולכן חשוב לא להגיב עליה ממקום של פגיעה ושל חרדה, שהתגובה יוצרת. דיון בנושאים רגשיים-אישיים מביך ומעורר חרדה אצל ילדים, ובמיוחד אצל מתבגרים. ככל שהתלמידים רציונאליים יותר, זקוקים יותר לשליטה או קונקרטיים יותר, קשה להם יותר להשתתף בשיחות אישיות. הציניות שלהם היא הגנה מהחרדה. לכן, חשוב לא להיבהל ולא לתקוף אותם.
תוכלו לומר לעצמכם, למשל: "גם תגובה צינית היא תגובה, ואני אצליח להתמודד אתה בדיון".
ותוכלו לומר לתלמידים, למשל: "התגובות שלכם מראות לי שלא קל לדבר על הנושאים שעולים כאן".
3. חשוב להתמקד במשתתפים החיוביים, שנענים ומגיבים לדיון, ולא לאפשר לבעייתיים לשאוב את כל תשומת הלב אליהם. חשוב לא להישאב אל תגובות, אל מאבקי כוח, אל כעסים ואל עלבונות של תלמידים קשים (השותקים/המזלזלים), כי אין לזה גבול, וזה גם חסר תועלת. עדיף להשקיע בחיזוק איכות הדיון עם משתפי הפעולה, בהנחה שאם זה יהיה מעניין, האחרים יצטרפו בזמן ובדרך שמתאימים להם.
4. צריך לשים לב: הילדים בודקים אותי כי פתאום אני לא מורה אלא מנחה, ואנו עוסקים בנושאים רגשיים. אמנם הילדים מרוצים מן השינוי, ורוצים את ההזדמנות לדבר עם המורה 'בגובה העיניים', אך הם גם מבולבלים ואינם מבינים את כללי המשחק: מותר להתפרץ? מותר לחלוק על דעת המורה? מותר להיות אישי וגלוי? צריך להיות מנומס ולהגיד מה שצריך?
5. חשוב לזכור: הקצב של דיון רגשי אטי יותר מן הצפוי. כדי להיפתח וכדי שהדיון יתעצם לכדי משמעות ושינוי, יש צורך בזמן רב. חשוב 'לקחת אוויר' ולהיות סבלניים מתוך אמונה שהקצב יוליד משהו טוב, בסופו של דבר. בדקו את עצמכם: שימו לב שאינכם נלחצים, לוחצים ומנסים לזרז תהליכים, שואלים עוד ועוד, מבקרים את הכיתה על כך שלא משתתפים, מנסים להלהיב בכוח. כל אלה עלולים לגרום לתלמידים, המרגישים את הלחץ, להגיב בהתגוננות: הם מצטמצמים, שותקים, תוקפים, הדיון מתעכב עוד יותר, ושני הצדדים כועסים ומתוסכלים. זכרו: השיחה היא היעד! מה שחשוב הוא התהליך ולא התוצר, ולכן אפשר להרפות מן הלחץ 'להספיק את החומר'.
6. חשוב לא להיבהל משתיקה או מהתנגדויות. השתיקה משמעותית מאוד, ויכולה להעיד על חשיבה ועל התבוננות פנימה ולאו דווקא על התנגדות. התנגדויות הן חלק טבעי וחשוב, ואין בהן עלבון אישי, ואין חשש שהן יהרסו הכול. אמרו לעצמכם: "אני יכול/ה להסתדר עם הזלזול שלהם, הם לא הולכים להרוס, ואם לא אתפרץ – הם יירגעו".
אם תוכלו להשתלט על מחשבות הקטסטרופה והאימה האישיות שלכם, תוכלו להתייחס עניינית אל ההתנגדות: לשאול בסבלנות ולברר מה מטריד, ואיך אפשר לשפר. תוכלו אף לבדוק עם עצמכם מהו המסר הסמוי של ההתנגדות (אולי אומרים לכם שחוששים, שהנושא מביך, לא רלוונטי). כאשר מבינים את ההתנגדות, אפשר לעבוד אתה.
לסיכום, ככל שתהיו מודעים ומוכנים יותר לקשיים, הבלתי נמנעים, שיעלו בהנחיית הדיון הרגשי, כך תצליחו להתמודד אתם טוב יותר. כאמור, חשוב להגיע אל הדיון הרגשי מצוידים בציפיות ריאליות, בידע מסוים על הצפוי לכם ובנכונות 'לעבוד' עם מה שיעלה. הצלחת הדיון הרגשי תלויה בכם – ביכולת שלכם להוציא מן הקיים את המיטב. אמרו לעצמכם שהדיון הרגשי יכול להיות גם מעניין ומהנה, שיש בו מפגש אנושי מיוחד, שזאת הזדמנות לא שגרתית לקשר, וכך תגדילו את הסיכוי שהוא אכן יהיה כזה – גם לתלמידים וגם לכם.
