תוכן
כשאנו מדברים על "שיקום הסמכות המורית", על איזו סמכות אנחנו מדברים? האם כל "סמכות מורית" ראויה לשיקום? ד"ר יוסף אבינון מבחין בין שלושה סוגים של סמכות. שניים ראויים לשיקום, אחד לא; והמורים רוצים דווקא אותו.
בשנים האחרונות חלה הידרדרות מתמדת במעמדו של המורה ובסמכותו: הציבור מתייחס אל המורה כאל שק חבטות לתסכוליו, וההורים מתערבים בעבודתו. הכיתות הצפופות, השעות העמוסות וההנחתות של משרד החינוך מקשים על חייהם המקצועיים של המורים ועל סיכוייהם להצליח. המנהלים אינם דואגים לרווחתם ואינם נותנים להם גיבוי במצבי עימות עם הורים ותלמידים. התלמידים מתייחסים אליהם בזלזול ורואים בהם את מי שאמורים למלא את משאלותיהם בלבד. היעדר משמעת בכיתות ואלימות פוגעים בהם נפשית, לעתים גופנית. באקלים בית־ספרי כזה, כאשר הגבולות בין חופש להפקרות הולכים ומיטשטשים, כאשר בעיית המשמעת הופכת לבעיה מספר אחת בכיתה, אין להתפלא שמורים חרדים לסמכותם ומבקשים להיאחז בה בכל מחיר. המושג "שיקום הסמכות המורית" הפך למושג רווח ולמחוז חפץ. אך על איזו סמכות אנחנו מדברים? איזו סמכות ראוי לשקם?
שלוש סמכויות
כיוון שהמושג "סמכות" קשור למושג "ציות", הוא מעורר אצל רבים מאתנו רגשות ודימויים שליליים. בתודעתנו עולים צירופי מילים כגון "ציות לפקודות", "ציות עיוור", "עשייה אוטומטית", "כניעה למרות", "משמעת ברזל" וכדומה. האם יש צידוק לרתיעה שלנו מן המושג "סמכות"? כדי להשיב על שאלה זו עלינו להבחין בין שלושה סוגים שונים של סמכות: סמכות אישית, סמכות מקצועית וסמכות פורמלית.
סמכות אישית: מקורה של סמכות זו הוא אישיותו של האדם. אדם בעל "אישיות סמכותית" משמש מודל הזדהות מכוח הכריזמה או תכונות המנהיגות שלו: תקיפות, נחישות, ביטחון עצמי, כישרון רטורי ודמגוגי, אחריות אישית, כושר אלתור ומשחק, חוש הומור, משמעת עצמית ודוגמה אישית. רבים סבורים שתכונות אלו (או רובן) הן תכונות הטבועות באדם מלידה ושהן חיוניות לצורך הטלת משמעת. לכן מורה שלא ניחן בהן לא יוכל להתמודד עם בעיות המשמעת בכיתה, ולפיכך אין טעם שיעסוק בהוראה. אין ספק שבהקשר של משמעת, התכונות הללו חשובות ביותר, והן "בונוס" חשוב לאלה המבקשים להיות מורים.
עם זאת תכונות אלה ניתנות לרכישה במידה מסוימת, ועל המכללות להכשרת מורים לדאוג לפתחן בקרב פרחי ההוראה. אפשר לחשוב על קורסים בהומור, בפסיכודרמה, בתיאטרון, בפיתוח קול, בתקשורת בין־אישית, בחיזוק הדימוי העצמי, בשיווק עצמי, בטיפוח החשיבה הרפלקטיבית ועוד. גם מורה המתקשה ברכישת תכונות הבונות את הסמכות האישית יוכל לפצות על כך בעזרת סמכות מקצועית (ראו בהמשך).
יש להזהיר מפני ניצול לרעה של הסמכות האישית. אנשים בעלי כריזמה, למשל, עלולים להפוך את הנתונים לשליטתם לאמצעי לקידום האינטרסים שלהם בלבד (אינטרסים חיוביים או שליליים). הכריזמה פוטרת אותם מן הצורך לנמק ולהצדיק את התנהגותם. הסמכות האישית – מכוחה של כריזמה או תכונות אחרות – עלולה לטפח ציות עיוור או הערצה עיוורת לכוחות "העל־טבעיים" של האישיות הסמכותית.
סמכות מקצועית: סמכות זו היא פועל יוצא של כישוריו ולימודיו של אדם. אדם בעל סמכות מסוג זה נחשב "בר סמכא" בתחומו: אנו סומכים על חוות דעתו המקצועית, רוצים לשמוע את דעותיו כדי ללמוד על שיקול דעתו, ובדרך זו לשפר את שיקול דעתנו. מורה שתלמידיו רואים בו סמכות מקצועית מעורר בהם עניין – ואין אמצעי משמעתי טוב מזה. מורה כזה מעורר קשב, ריכוז וסקרנות וכך מבטיח, מבלי משים, משמעת בכיתתו.
אך סמכותו המקצועית של מורה ניכרת לא רק במומחיותו בתחום דעת נתון, אלא גם, ואולי בעיקר, במומחיותו בתיווך תחום הדעת לתלמידיו. הוא יודע "להעביר את החומר" בדרך מרתקת ומלהיבה. לצורך רכישת סמכות מקצועית על המורה להבין את "מבנה הדעת" של התחום שהוא מלמד וכיצד להורות אותו – עניינים שעל המכללה למורים להקנות.
סמכות פורמלית: סמכות זו ניתנת לאדם מתוקף תעודה או הסמכה. היא מקנה לו את האישור הרשמי למלא את תפקידו – תפקיד של מורה, שוטר, רופא וכדומה. יש לראות בסמכות הפורמלית "סמכות מינימום". מבין כל הסמכויות שהזכרנו, זיקתה למשמעת היא החלשה ביותר. אם למורה אין סמכות אישית או סמכות מקצועית, סיכוייו ליצירת משמעת מתוקף התעודה שהוא מחזיק קלושים ביותר. המכללות שלנו מעניקות כמעט רק את הסמכות הזאת, הפורמלית, ובכך, כאמור, אין די.
סמכות ראויה לשיקום
מורים, כמו גם הורים, קובלים על אובדן הסמכות ותובעים לשקמה. אבל על איזו סמכות מדובר? כאשר מקשיבים לקובלנות של מורים מגלים שהם דורשים יותר סמכות להחליט, לכפות, לאכוף, להעניש – יותר סמכות פורמלית. כאמור כאשר סמכותו היחידה של המורה היא סמכות פורמלית, הוא ישיג, אולי, משמעת לטווח קצר. כדי להשיג משמעת לטווח ארוך, שלא לדבר על הישגים חינוכיים אמיתיים, עליו להישען על שתי הסמכויות האחרות – סמכות אישית וסמכות מקצועית. רק שיקום הסמכויות הללו יוכל לספק פתרון משמעותי ורציני לבעיות המשמעת והאלימות בכיתה ומחוצה לה.
סמכות פורמלית משיגה – ולטווח קצר בלבד – משמעת חיצונית, התנהגות "הולמת" שהושגה בכוח איומים והפחדה. משמעת כזאת שוללת את חירותו של האדם. האם לכך אנו שואפים? לעומת זאת סמכות אישית וסמכות מקצועית עשויות לטפח משמעת פנימית, וזו נובעת מרצון להקשיב למורה, לשתף עמו פעולה וללמוד ממנו. רק סמכויות הבונות משמעת פנימית, משמעת הנובעת מרצון חופשי ומהבנה, ראויות ל"שיקום". כך, לסיום, כתב אלפי קוֹן בספרו "מעבר למשמעת":
אם נדחה את התפישה השלילית והבלתי מוצדקת לגבי מניעיהם של ילדים, ואם נכיר בכך שקיים קשר ישיר בין איכות תכניות הלימודים לבין התלהבותם (או חוסר התלהבותם) של תלמידים, אזי ניטה פחות להחזיק בעמדה הפשטנית של שליטה לעומת אי־סדר מוחלט, שעל פיה המורים חושבים שהם צריכים לבחור בין לסבול מבעיות משמעת לבין להיות השליט הגדול ולרמוס את התלמידים.
ד"ר יוסף אבינון הוא מרצה לפילוסופיה של החינוך בסמינר הקיבוצים
