תוכן
חמלה היא ערך ולא רק רגש
חמלה היא לכאורה תחושה גרידא, רגש שמהותו השתתפות בכאבו של זולת (לאו דווקא אדם). החמלה נוטה להטריד את מנוחתנו, לשבור את לבנו ולהטות את שיפוטנו. כיצד יכול רגש, עמוק ככל שיהיה, להפוך לערך? האם רצוי בכלל שיהפוך לערך? לכאורה אדם שמונחה על ידי ערכים אינו צריך להיות מונחה על ידי רגש ספונטני ומתפרץ כמו חמלה. ניסיון חיינו מלמדנו שלא אחת אנשים ומאורעות שעוררו בנו כאב היתלו בנו. שופטים מנוסים משתדלים לאזן את עוצמתה של החמלה בבואם לחרוץ דין ולכן הם נדרשים שלא ללכת שולל אחר מראה עיניהם ואחר תחושותיהם הספונטניות. גם בתורה אנו ּ מוזהרים מפני הליכת שולל אחר לִ בֵ נו: " וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל- מִצְוֺת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם " (במדבר טו, לט( יש תפיסה באתיקה שמבקשת לצמצם את כוחה של החמלה. דווקא מפני שחמלה נתפסת לא אחת כהכרחית לפרקטיקה טובה במקצועות החינוך והטיפול, חשוב שנבין היטב את מקור התפיסה הזאת ומשמעותה. הרגש הזה, חמלה, מפני שהוא ספונטני וראשוני יותר מן החשיבה ומן ההבנה, חיוני כדי שנאותת לעצמנו שמשהו אינו כשורה, שנדרשת עצירה, שנתבעת התבוננות. ניתן להמשיל זאת לתחושת כאב שדרכה מאותת הגוף שמשהו כאן לא בסדר. השאיפה של הוגים לצמצם את כוחה של החמלה נובעת מחשדנות כלפי כל רגש ככוח מניע. פילוסופים רבים העדיפו שהשכל ינחה את האדם ולא הרגש, מפני שהאמינו שמסקנות התבונה יציבות וקבועות בעוד שהרגש הפכפך ומשנה כיוון כמו הרוח. חמלה, ולו במובן הפשוט של "סימפתיה" (ביוונית הפירוש המילולי הוא לכאוב יחד pathos-sym) ככל שהיא תנאי ליכולתנו להזדהות עם סבל של יצור אחר, נתפסת לעתים כמחסום בפני האדם שמבקש לפעול לקידומו של הטוב בעולם. בספר דברים אנו מוזהרים שלא לחמול על אלה היוצאים כנגד האל, אף אם יהיו ָ בני משפחתנו: " לֹא-תֹאבֶה לוֹ, וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו; וְלֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו, וְלֹא-תַחְמֹל וְלֹא-תְכַסֶּה עָלָיו. י כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ, יָדְךָ תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ; וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה. יא וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת: כִּי בִקֵּשׁ, לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. יב וְכָל-יִשְׂרָאֵל–יִשְׁמְעוּ, וְיִרָאוּן; וְלֹא-יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה–בְּקִרְבֶּךָ. " (דברים יג, ט) מנגד, יש לבני אדם כמיהה להרמוניה בין הרגש הבלתי אמצעי לבין השכל השופט ובין שני אלה לבין התבונה המחוקקת. לכן החמלה אינה ניצבת לבדה בזירת הפעולה של האדם. לצדה ניצבים מושגי תווך שיש בהם ממדים מובהקים של עשייה. מדובר באמפתיה, זולתנות, אחווה וסולידריות. יהיה אשר יהיה המונח שקרוב ללבנו, אפשר לקבוע כי אם אפשר ללמוד וללמד חמלה ואמפתיה הרי שאנחנו מחויבים לעשות כן. הדלאי למה, למשל, מאמין שאפשר ללמוד לאהוב ולגלות חמלה (ולדידו, שני המושגים הם אחד) אבל איך אפשר ללמוד לאהוב, לגלות חמלה? השיטה היעילה ביותר היא לנסות לחוש את האחר, לתאר לעצמנו איך הוא חושב ומרגיש. איך הוא סובל. לכן אנחנו הנזירים לומדים בכל יום לפתח ולחזק את יכולתנו לחוש את הזולת. אנו מדמיינים מצב שבו יצור כלשהו חש סבל. אנחנו מתארים לעצמנו מצב, שבו מי שסובל הוא אדם שאנו אוהבים. היכולת לשים את עצמנו במקומו של הזולת ולשקול איך היינו מתנהגים במצבו מועילה מאוד כשרוצים ללמוד אהבה וחמלה, אבל השיטה הזאת מצריכה גם אומץ רב. אומץ לתאר לעצמכם כיצד הייתם מרגישים בעורו של האחר. אהבה וחמלה שכאלה אינם תלויים כלל ברגשות חיבה ]…[ דברים רבים כל כך מקשרים בינינו: לכולנו גוף, רגש ורוח, לכולנו אימהות שהביאו אותנו לעולם, כולנו נשוב ונעזוב את העולם הזה באחד הימים. תחושת שותפות גורל זו היא הבסיס לחמלה ולאהבה. לכן, אני מרגיש תמיד שהיצור שעומד מולי, ובוודאי כשמדובר באדם, הוא בדיוק כמוני ("מה זאת אהבה", מתוך הספר "ילדים שואלים, חתני פרס נובל עונים", בעריכת בטינה שטיקל, בתרגום יוסיפיה סימון, כנרת זמורה ביתן, 2009). לכשעצמי, אני מעדיף את גישת הדלאי למה על פני זו של ספר דברים. מבחינה מעשית הוא מציע לנו תרגול רוחני מתמיד. בז'רגון הפסיכולוגי העדכני, אולי גם בהשראת המיינדפולנס, אפשר לכנות אותו "עבודה מתמדת על המודעות". דרוש לנו מחנך, מורה, שינחה אותנו לעשות זאת. אלמלא היה דרוש מחנך היתה החמלה נלמדת מאליה רק דרך התנסות בעולם. לתרגם אמפתיה לסולידריות בעוד שאמפתיה נתפסת כשייכת לעולם רגשי, הרי שלסולידריות, בת משפחה של האמפתיה, יש אוריינטציה מעשית הרבה יותר. סולידריות מגלים )בפועל(, ולא "רק" חשים. אפשר לאפיין סולידריות כסוג של מחויבות וולונטרית כלפי הזולת אשר באה לידי ביטוי ממשי בעולם: רגשי או התנהגותי. מוטב לראות את הסולידריות כמושג רצף ולא כמושג דיכוטומי, ולו לצורכי סימונו של טווח להשתפרות. אפשר להניח שבחברה שרמת הסולידריות בתוכה גבוהה נמצא חוקים ונהלים המבטיחים זכויות אדם, רמת חיים ואולי גם רווחה נפשית. באותה מידה אפשר להניח שבחברה כזאת יימצאו דפוסי התנדבות בשיעורים גבוהים, גילויי עזרה ותמיכה וריבוי של גופים מתערבים בחיים הקהילתיים, התרבותיים והחברתיים ־ כלכליים. שלושה מושגים קשורים באופן אמיץ בסולידריות.
1 . אמון (trust) סולידריות יכולה להתקיים בהינתן מידת אמון בסיסית בין מרכיבי הקולקטיב. אמון הוא מושג הראוי לחקירה נפרדת, אך הוא קשור ליכולת של פרטים בקבוצה לפעול ולהסתכן למען פרטים אחרים.
2 . אכפתיות (care) לכל הפחות הכוונה להיעדר אדישות ותחושה שקיים "דבק" קהילתי בסיסי בין מרכיבי הקולקטיב. בדרך כלל אפשר לבחון את נוכחותו של מרכיב זה בשני מרכיבים: א. מוכנות לפעול יחד (יכולת גיוס לטובת מטרה שחורגת מהאינטרס הישיר של הפרטים המרכיבים את הקולקטיב ב. תחושות של גאווה נוכח הישגים של חברי קולקטיב אחרים (או בושה) נוכח מחדלים או מעשים פסולים של חברי קולקטיב אחרים).
3 . אחווה (fraternity) אחווה היא רגש המשלב בין אהבה, דאגה ותחושת שותפות גורל. האחווה היא אחד מיסודותיה של המהפכה הצרפתית מן הטעם שחירות ושוויון, ככל שיהיו מרכזיים בחייה של אומה, אין בהם כוח מניע לפעולה של ממש. אם אינני חש שותפות גורל, דאגה ואפילו מידה של אהבה לבני אדם אחרים, אתקשה לסכן את עצמי או לשלם מחיר קיומי אחר עבור רווחתם. אחווה, ככל שהיא מרכיב הכרחי של סולידריות, מחייבת את מנהיגיה ואת מחנכיה של חברה נתונה שלא לראות במחויבות הרגשית של בני החברה מרכיב אפשרי, אלא לראות בה מרכיב הכרחי. טעון שיפור בהתנהגות כמחנכים חשוב שנדע כיצד מתבטאת סולידריות הלכה למעשה. ראוי להבחין בין הפגנת סולידריות, שיתוף פעולה ואלטרואיזם.
1 . הפגנת סולידריות. מדובר בהחצנה של תמיכה, הזדהות ואמפתיה הניכרת לעין כול. הפגנה כזאת אינה זקוקה בדרך כלל להנמקה טובה יותר מאשר גילוי סולידריות. עצם גילוי הסולידריות נתפס כמעשה טוב גם אם אין בכוחו להועיל כלל לאדם או לקבוצה שמזדהים עמם. דוגמאות: יום ללא בשר לאות הזדהות עם סבלם של בעלי החיים; הפגנה הכוללת הדבקת פלסטרים על הפה לאות סולידריות עם צנזורה פוליטית במדינה מסוימת; או לבישת בגדים ורודים לסולידריות עם נפגעי רדיפה על רקע העדפה מינית.
2 . שיתוף פעולה. אין צורך להניח שמדובר בעסקה שבה שני צדדים להסכם צריכים "להרוויח משהו". אני מדמיין שיתוף פעולה בין מועצת התלמידים לבין מורים שובתים, למשל, שבו תלמידים מוותרים על אינטרס מובהק )ללמוד לקראת הבגרות, למשל לטובת חוסנם הכלכלי של מוריהם בטווח הארוך. לא זכור לי שיתוף פעולה כזה בשנים האחרונות, אך מותר לנו לייחל שהוא יתקיים .
3 . זולתנות (אלטרואיזם). הדרגה הגבוהה ביותר של סולידריות אקטיבית. הלוחמים למען הליברלים הספרדים במאבקם כנגד הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו בספרד ב־1936 נלחמו מתוך סולידריות עם ערכים הומניסטיים של חירות, שוויון וצדק. רבים מהם שילמו בחייהם בגין גילוי מופתי זה של סולידריות. ארנסט המינגוויי, שלחם בעצמו במלחמת האזרחים בספרד, מדגים היבט אלטרואיסטי נוסף של סולידריות בספרו הקלאסי "הזקן והים". בתום קרב הרואי בין דייג זקן לבין לווייתן או כריש מניח הזקן לדג המת לשקוע אל קרקעית האוקיינוס מבלי שיקלקל את זכרו הנאצל על ידי אכילתו. ביסודו של דבר סולידריות אינה אלא תודעת אחווה או שותפות עמוקה אשר מתלווה אליה פעולה או נטייה לפעולה. ככל ערך חברתי, גם הסולידריות כרוכה במחיר: מי שפועל מתוך סולידריות ולשם סולידריות אינו יכול לעשות זאת מטעמי אינטרס עצמי גרידא. לכן סולידריות היא ערך חתרני בחברה אנוכית. לכן היא חשובה לנו כל כך. רבים טוענים שאהבת האנושות ומחויבות כלפיה חסרות משמעות. לא רק בשל טענה נוסח "עניי עירך קודמים", אלא מהטעם הפשוט שאדם שנולד בקהילה מסוימת, גדל והתחנך בה, מחויב לה בנאמנות בסיסית וראשונית, ממש כשם שנציל את בני משפחתנו מסכנה בטרם נפנה להציל את האחרים. ברוח זו כותב גילברט קית' צ'סטרטון: "מבחינה רוחנית האדם הבריא אינו רוצה בקוסמופוליטיות כשם שאינו רוצה באימפריה. הוא מבקש לקיים יחס מסוים עם קהילה שהיא גדולה דיה כדי לתפוס מקום בהיסטוריה וקטנה דיה כדי לתפוס מקום בלבו" ("אדם בלתי מעשי", בתרגום עודד וולקשטיין, הוצאת שלם, 2014). האם הישראלים הם קהילה גדולה וקטנה מספיק, ברוח דבריו של צ'סטרטון? אבוי לנו אם נסתפק בשבט שלנו. רק גילוי סולידריות כלפי זרים יכול להרחיב את גבולות הלב, למתוח את גבולות ההרגל ולאתגר את גבולות הזהות.
