תוכן
משחק
פרנקל מסביר שהוא לא מתייחס למשחק כאל הכנה או כאל כלי שיוביל לתהליכים מהותיים אחרים – אלא כאל הדבר עצמו שהוא התהליך המהותי של הטיפול. הוא מדגיש את המשחק כדבר שהוא מטבעו העמדת פנים, ומסביר שהעמדת פנים מאפשרת להיות בשני מקומות בני זמנית: השחקנים הם גם עצמם, אבל גם הדמויות שהם משחקים. במילים אחרות, המשחק מהווה גשר בין העולם הפנימי לעולם החיצוני.
בטיפול, מסביר פרנקל, הדמויות שאנשים מגלמים הן כאלה שהם לא הצליחו להשלים עמן: אספקטים של עצמם שהם לא מרגישים שלמים עמם, או חלקים בעצמם שלא מצליחים להשתלב בקשר עם אחרים. לכן, משחק הוא דרך לגשת אל החלקים האלה בעצמנו, ולבצע אינטגרציה שלהם אל תוך החיים שלנו.
