תוכן

למשפחה

ילדים אינם משתפים בהכרח את המבוגרים במה שעובר עליהם. עליכם, הורים מוטלת המשימה להתבונן ולחוש את התנהלותו היומיומית של הילד. האם הוא/יא הולכים בשמחה לבית הספר? האם חל שינוי כלשהי ברמת התקשורת עם חברים? האם הוא יוצא לשחק ולבקר חברים והאם באים אליו? מה עם ציוניו? ומה מצב רוחו?

במידה והנכם חשים כי משהו השתנה, עודדו אותו לשתף אתכם ותנו לו להרגיש כי בכך הוא ישיג רווחה והקלה.

אם ילדיכם עובר חרם בכיתה, להלן מספר עצות של עשה ואל תעשה שבעזרתן תוכלו להגיש לו את הסיוע והתמיכה הראויים ביותר.

עצות עשה:

1. בלו זמן איכות עם הילד/ה והפגינו כלפיו/ה אכפתיות – ההתעניינות שלכם והאכפתיות שאתם מגלים הם כוח משמעותי ומקור תמיכה. אדם מרגיש הרבה פחות מבודד אם מישהו מגלה עניין בבעיה שלו ומנסה לעזור לו. חשוב כי השיחה לא תתרכז במציאת פתרונות אינסטנט.

2. נסו לברר בשיחה איך התחיל כל העניין – מטרת השיחה היא לבדוק עם הילד מיהם הילדים שמובילים את החרם. בדרך כלל יש כמה מובילים והיתר – או מובלים או שותקים. קל יותר להתמודד עם קבוצה מוגדרת של פוגעים מרכזיים מאשר עם הכיתה כולה. מטרה נוספת של שיחה כזאת היא לברר אם יש עוד ילדים בכיתה שמרגישים מאוימים או שסובלים מאיומי חרם. ברגע שהילד לא יהיה מבודד אלא בברית עם ילדים נוספים – הם יוכלו לסייע אחד לשני. בברית יכולים לקחת חלק גם ילדים מהכיתה, מהשכבה וממקומות אחרים. חשוב כי השיחה לא תעסוק במה הוא עשה לא בסדר (ראו: אל תעשה- אשמה).

3. בדקו עם הילד מיהן הדמויות המשמעותיות עבורו בבית הספר – חשוב לערב מבוגר בעל כלים ויכולת לסייע, אבל גם מבוגר שמכיר אישית את הילד ושאכפת לו, ובעיקר – מבוגר שהילד סומך עליו ויכול לתת בו אמון.

4. שיתוף התלמידים במקרים אישיים דומים של המורים או ההורים – אפשר ליזום כמה פגישות עם הורים או מורים שיוכלו לספר מקרה אישי של פגיעה מסוגים של אלימות: חרם, מכות, הקנטות וכדומה. אולי בין ההורים של הילדים הפוגעים עצמם יש שסבלו בעבר באופן דומה והם יכולים לשתף את הכיתה. הורי הילדים המחרימים הם עמיתים פוטנציאלים.

5. שיחה בכיתה על הסבל שקיים בה – אפשר לבקש מהיועצת ו/או מחנכת הכיתה לקיים מעגל דיון בנושא. במסגרת הדיון הכיתתי תועלה הבעיה בפני כל הילדים בכיתה ותוצג כמצב בלתי נסבל שחייב להשתנות. הכיתה עצמה תידרש לתת את המענה, כלומר להציע פתרון מעשי למצב. הכיתה תבנה לעצמה תכנית שתתחייב לעמוד בה, ובמידה שלא תעמוד בה – יוחלט מראש, כבר במסגרת אותו מעגל, איזה צעד בית הספר ינקוט.

6. יצירת שיתוף פעולה עם המורה הוא קריטי –  לעיתים הורים מתקשים להכיל את העובדה כי ילדם מוחרם. זעמם מופנה פעמים רבות כלפי הצוות החינוכי ש"אינו עושה די". חשוב דווקא ברגעים קשים אלו ליצור שיתוף פעולה עם הצוות החינוכי. כעסים והאשמות הדדיים מחלישים את שני הצדדים. רק שיתוף פעולה אמיתי יכול לסייע לילד הזקוק לכם כעת כל כך.

עצות אל תעשה:

1. אל תחליטו עבור הילד כיצד להגיב – לנפגע צריך להיות תפקיד מרכזי בהחלטה לגבי אופן התגובה לחרם החברתי. בכיתה נגזל ממנו כוחו והוא איבד שליטה על מה שקורה אתו. כדי להחזיר לו את תחושת היכולת והשליטה חשוב שהוא יהיה מעורב בכל תהליך שתחליטו לנקוט בו. אל תקבלו החלטות עבורו. שתפו אותו בכל הדיונים ושיקולי הדעת, וכבדו את בחירותיו ואת החלטתו גם אם לדעתכם דרך אחרת הייתה טובה יותר. הוא צריך להרגיש שלם עם הפתרון ולחוש את התמיכה שלכם ואת האמון שאתם נותנים בו.

2. אל תשפטו את מי שמנסה לשמור על קשר עם הילד המוחרם "בסוד"– הלחץ המופעל על הילדים הוא רב. חלקם ממש פוחדים לומר בוקר טוב לילד או לילדה המוחרמים. פשרה יכולה להיות פגישה אחר הצהריים שתישמר בסוד. כהורים נכון יותר שלא נשפוט את הילדים הללו בפני ילדינו המוחרם. חשוב לזכור כל קשר חברתי המחזק את הילד לאורך התקופה הוא מבורך אם מגיעים ילדים לביתכם אל תזמו שיחה בנושא אולם, ממפגשים כאלה עשוי החרם להסתיים.

3. אל תגיבו בתוקפנות כלפי מארגני החרם, הוריו או המורה – עד להתערבות המורים אין לגיטימציה אמיתית לחרם והכוח המניע הוא היריבות עם המנהיג/ה יוזמ/ת החרם. התערבות כוח חיצוני (מורים/הורים), עשויה לתת למארגני החרם סיבה לגיטימית להסלים את המאבק- היות והילד/ה שעירבו את המבוגרים הופכים בעיני הילדים למלשינים ומשתפי פעולה עם המערכת. כל התערבות של המבוגרים צריכה להיעשות בצורה חכמה ולא מטיפה.

4. אל תעודדו את הילד לתגובה אלימה –  תגובה אלימה מצדו (שמועות, חרם נגדי או אלימות פיסית) רק תחריף את הבעיה ואת רמת האלימות, במיוחד כשמדובר בקבוצה שלמה, עלול להיווצר מצב שאיש לא יבוא לעזרתו. אלימות אמנם עשויה להרתיע בטווח הקצר, אולם היא עשויה לגרור אלימות קשה יותר ולהרחבת מעגל הפוגעים והנפגעים.

לסיכום:

1. כן, לבלות עם הילד/ה זמן איכות, להתעניין ולגלות אכפתיות.

2. כן, לנסות לברר כיצד התחיל הכל.

3. כן, לסייע לילד/ה לאתר חברים, ודמויות משמעותיות לתמיכה.

4. כן, למרות הכאב, ליצור שיח מול המערכת או בין המערכת לתלמידים או בין התלמידים לבינם לליבון הסוגיה ולפתרונה לטווח ארוך.

5. לא להחליט עבור הילד מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד.

6. לא לשפוט ילדים אחרים, המשתתפים ברמה כזו או אחרת בחרם.

7. לא לעודד תגובה תוקפנית ואלימה כלפי הפוגעים.

בכתובת זו אפשר לקרוא עוד על חרם שתלמידים עושים. זהות התוקפן, מטרת החרם וכו. https://www.soscenter.org.il/sadnaot.php?cat=114&in=0 –

באתר שלנו, בקטגוריה של סדנאות, תוכלו אתם, המורה או ההורה לראות פעילות שאנו עורכים לכיתה בנושא חרם.