תוכן
פרטי המקרים המתוארים במאמר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים.
"לבי לבי עליה, על הבת שלי, אני מוצאת את עצמי יושבת בעבודה ובוכה, ולא מצליחה להתרכז בשום דבר. אני כל הזמן חושבת עליה. בא לי פשוט לשלוף אותה מבית הספר הזה ולהשאיר אותה בבית לידי. למה היא צריכה להמשיך ולסבול עם הילדות האלה שממש מתעללות בה?"
מדבריה של אם לילדה דחויה.
הורות לילד דחוי חברתית היא חוויה לא קלה, הטעונה ברגשות רבים: כאב, אשמה, פחד, חמלה, בושה, חוסר אונים ועוד. ההורה רואה את בנו יושב בבית ללא חברים, הטלפון אינו מצלצל ואיש אינו מזמין אותו לצאת להסתובב או להיפגש במרכז. במשך היום, הילד שוהה שעות בחדרו, אל מול המחשב. בבקרים, כאשר הילד הולך לבית הספר ההורה חרד מאוד לגורלו, שכן הוא יודע כי בנו סובל, במקרה ה"טוב", מהתעלמות של שאר הילדים – ובמקרים הקשים יותר מעלבונות, לעג, אלימות פיזית ולעתים אף מנידוי מחברת הילדים. הוא רואה את בנו בעיני רוחו מסתובב לבד בהפסקות. ההורה חש חסר אונים באשר ליכולתו לסייע לבנו להשתלב בחברה. הוא שואל את עצמו מה לעשות: האם להתערב ולתווך בינו לבין הילדים האחרים? האם להתקשר להורי הילדים האחרים ולדבר על לבם? האם להצביע על הטעויות שבנו עושה וללמדו כיצד עליו להתנהג כדי להיות חלק מן החברה? האם לדבר עם מחנכת הכיתה ולבקש ממנה לסייע לילדו? האם להתלונן על בית הספר והמנהלת העומדת בראשו שאינם מטפלים בצורה נאותה בקשייו החברתיים של בנו? או שאולי לפנות לטיפול פסיכולוגי עם הילד?
בחלקו הראשון של מאמר זה אתייחס למורכבות של רגשות ההורה אל מול תהליכי הדחייה של בנו או בתו. מורכבות זו מביאה את ההורה לנהוג לעתים באופן לא צפוי, אשר נראה לעתים לא הגיוני ואפילו מנוגד לאופיו; היא משפיעה רבות על אופי האינטראקציה של ההורה עם המערכות החינוכיות ועם הדמויות הטיפוליות שעמן הוא נפגש במשך השנים. בחלקו השני אציג משתנים התלויים בהורים, אשר יכולים לסייע לילד לצאת מסטאטוס הדחייה ולהשתלב טוב יותר בקרב קבוצת בני הגיל.
