תוכן
פרטי המקרה המוצג במאמר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופל.
ה'פגם' הוא תעתוע, דימוי המזין ומגדל את עצמו. כאשר הילד מפנים לתוך זהותו את היותו פגום, הוא מפתח השערה שמלווה אותו לכל מקום, ונבחנת בכל רגע ורגע: "האם אני פגום?". הילד מנסה לאשש את ההשערה שהוא "מקולקל" כאשר הוא נכנס לכיתה, נפגש עם בני גילו, משוחח עם חבר, משתתף בשיעור או מנסה לפתור תרגיל בחשבון. הילד הפגום פוגש את השרירותיות שמבחינה בין פגום לבין שלם, ומאמין שהיא המציאות האפשרית היחידה. התיוג של הילד על ידי הסביבה והדימוי שמצטייר ממנו, הופכים במהרה לכוח היוצר את הפגם. לאחר שהילד הפנים את הדימוי שלו כפגום, נדמה שאין כבר דרך חזרה
בית-הספר הוא אתגר מהותי עבור רוב הילדים, אך עבור ילדים הנתפסים כ"שונים מהנורמה" מדובר באתגר מורכב עוד יותר. מבחינה חברתית, ילדים אלו סובלים מתיוג שלילי על-ידי סביבתם (Goffman, 1963). כך למשל, נכות או מגבלה עשויה ליצור אצל האדם הבריא המתבונן בה תחושה של חרדה שנובעת מהאובדן הפיזי, וגורמת להימנעות מקשר עם אדם בעל נכות בשל אי-הוודאות הכרוכה במגע עמו (רייטר, 1999). למערכת החינוך ישנו תפקיד מכריע ביחסה של הסביבה כלפי תלמידים עם צרכים מיוחדים. מחקרים מראים כי עמדת המורה ביחס לשילוב ילדים בעלי מוגבלויות במערכת החינוך חשובה להצלחת התלמיד ולהישגיו (hobben, 1980; Crosb & Hanzlik, 1994). מחקרים אחרים מעידים שההחלטה לעבור לחינוך מיוחד, במקום להמשיך ולהשתלב בחינוך כוללני, נובעת לרוב מאילוצים, ולא מבחירתם של הילדים (Pitt & Curtin, 2004).
ניתן להבחין בין שתי גישות מרכזיות לחינוך מיוחד: גישת הנורמליזציה (המודל הרפואי) והגישה ההומניסטית (רייטר, 1997). גישת הנורמליזציה היא גישה התנהגותית לשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים. מטרתה של גישת הנורמליזציה היא להכשיר את הילדים כך שיהיו דומים, עד כמה שניתן, לכלל האוכלוסייה. על פי גישה זו, "שילוב מוצלח" משמעו שהילד הצליח להשיג עצמאות תפקודית והסתגלות, בהתאם לנורמות של החברה. בגישה זו ישנן דרכי עבודה שיטתיות וברורות, הכוללות אבחון, הגדרת הליקוי, הפעלת תכנית התערבות, הצבת לוחות זמנים ובדיקת התוצאות לאור קריטריונים נורמטיביים. הגישה ההומניסטית, לעומת זאת, מדגישה את השיפור באיכות חייו של התלמיד. מטרתה היא לקדם את הילד לקראת מימוש עצמי ולסייע לו לצמצם את הפער בין שאיפותיו האישיות לבין אפשרויות הגשמתן במציאות. הגישה ההומניסטית טוענת כי לא די לשלב את הילדים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל, יש להכיר את התלמיד כאדם ולעזור לו להשיג חוויה פנימית חיובית ביחס לעצמו ולסובב אותו (הס, 2006). גישה זו מניחה כי כל אדם ניחן ביכולת לחשוב בהיגיון, לשלוט בהתנהגותו, להציב מטרות ולפעול להשגתן. הגישה ההומניסטית תומכת בתפיסת ההכלה. לפי תפיסה זו, המוגבלות איננה תכונה של הפרט עצמו, אלא נוצרת כתוצאה מאינטראקציה בין הפרט לבין הסביבה. כלומר, ה'לקות' של הילד היא תוצר של הבנייה חברתית, מכיוון שהחברה מחליטה כיצד להעריך וכיצד לשפוט את הילד. לפיכך, אין להתאים את הילד למסגרת, כפי שמשתמע מהמודל הרפואי, אלא להתאים את המסגרת לילד (רייטר, 2003).
