תוכן

תהליך החינוך
לחנך זה תהליך, ובמילים אחרות, לעולם לא תראו תוצאות מהיום למחר. ועל כן, כה חשוב לדרוש, את מה שאנו בעצמנו מסוגלים לקיים. כאשר נדרוש מהילדים דבר מה שאנו איננו מסוגלים לעמוד בו, אפשר להניח מראש שהם לא יעמדו באותה דרישה. חלק ניכר מתהליך הלמידה אצל ילדים, ובמיוחד אצל ילדים בגיל הרך, אינו למידה קוגנטיבית. נניח שהחלטתם שבתקופה הקרובה בגן תלמדו את הילדים להשתמש במילות נימוס. תסביר לילדים שצריך לומר "תודה" שמקבלים מתנה, "סליחה" כאשר פוגעים בזולת, ו"בבקשה" כאשר מבקשים מחבר לחלוק בצעצוע. תוכלו לקרוא ספרי ילדים מתאימים שעוסקים בנושא.תוכלו להדביק תמונות מתאימות על לוח התוכן. אך אם אתם עצמכם לא תשתמשו במילות נימוס, בינכם לבין הצוות, ובינכם לבין הילדים, סביר להניח שלא תצליחו בתהליך. מאידך, אם אתם נוהגים להשתמש במילות נימוס דרך קבע, כפי הנראה התהליך והמסרים יוטמעו בהצלחה.

כיצד נוכל ללמד ילדים ערכים של כבוד, ואמפטיה ? כיצד נוכל ללמד ילדים להיות מנומסים ? לקחת אחריות על מעשיהם?
הנה מספר דוגמאות :

כבוד
"בשביל כבוד צריך לעבוד"….ו"לעבוד"-משמע – לתת כבוד. אמירות כמו "ילד רע", "עצלן", "אתה כל הזמן הורס הכל" , "למה אתה כל הזמן מרביץ??" הן אמירות פוגעניות שמייחסות זלזול וחוסר כבוד מוחלט לילד, אמירות הפוגעות בדימוי העצמי של הילד ובביטחון העצמי שלו. כאשר נאמר לילד "למה אתה קורע את הספר?" לא נציב גבול, אלא בעצם, ננזוף, נשפוט, כאשר בפועל יש להסביר לילד שחשוב לשמור על הספר, שאסור לקרוע את הדפים והספר נועד אך ורק בכדי לקרוא בו ולהתבונן בתמונות.
מתן כבוד הוא למשל, קבלת הרגשות של הילד גם אם אינכם מזדהים עימן ואף נדמה לכם שזה 'בזבוז זמן'. אם הילד בא 'ומתלונן' אצל הגננת שהחבר אמר לו דבר מה שפגע בו, התגובה הנדרשת היא אמפטית ומבינה, ובוודאי לו "אז מה אם הוא אמר…?"
מתן כבוד הוא גם חיזוקים ולעודד על הדברים הטובים, הוא הקשבה – לאפשר לילד (כאשר הוא וורבלי, כמובן) לספר על רגשותיו או סתם לשוחח איתנו על הא-ודא, הוא לכבד את בקשותיו- במסגרת הגבולות והכללים הקיימים, וגם – לכבד דמויות אחרות בחיינו המשותפים.
אם אנו עצמנו נזלזל במורה, בגננת ובשכנים, או אם הגננת תזלזל במטפלת או בהורים…כפי הנראה הילדים ינהגו באותו אופן בדיוק.

אמפתיה
אמפתיה היא ערך חשוב לאין ערוך בחיינו הצעירים והבוגרים . אמפתיה הינה היכולת שלנו לחוש ולהבין את הזולת, ולהפגין דאגה, איכפתיות ורגישות. התהליך האמפתי הוא תהליך אינטואיטיבי ומבוסס בעיקרו על שימוש מבוקר במנגנון ההשלכה. בעל האמפטיה "מגייס" את מלוא טווח התנסויותיו, חוויותיו ועולם דמיונו כדי להתקרב למה שמתחולל בפנימיותו של האחר (רוזנהיים, 1992).
הערך הזה קריטי להתפתחות תקינה במישור החברתי. ילדים אמפטיים יסתגלו למצבים חדשים ביתר קלות. הם יסתגלו לתינוק חדש במשפחה, הם יבינו את קנאת האח הקטן כאשר להם יאפשרו לעשות משהו "של גדולים", הם יבחרו לשתף חבר במשחק בחצר הגן כאשר יראו שהוא בודד, והם יבינו את קנאת אותו חבר כאשר הצעצוע המועדף 'תפוס'.
ולמרות כל אלו, עדיין קיים קושי בחינוך לאמפתיה. הקשיים הרווחים נעוצים לא פעם בהזדהות יתר של ההורים עם ילדיהם, נעוצים בקושי של ההורים ואנשי החינוך להביע אמפתיה כלפי עצמם,
כמו כן, גם סערת הרגשות של המבוגרים במצבי לחץ מהווה מכשול בחינוך לאמפתיה, כמו למשל כאשר ילד נפל ונפגע.
כיצד ניתן ללמד ילדים לערכים של אמפתיה?
ראשית, יש להוות מודלינג. כאמור,להתייחס לילד באופן שבו אנו מעונינים שהוא ילמד להתייחס לאחרים. כאשר ילד ניגש לגננת ומתלונן שהחברים אינם משתפים אותו במשחק, יש להבין אותו, לקבל את הדברים ולשקף לו את התחושות שהוא חש. להיות שם עבורו גם באמצעות חיבוק, מילה טובה, מבט חם ואוהב, ולהציע לו אפשרויות להתמודד: "תרצה לקחת את החיות והקוביות ולהזמין את יונתן שישחק איתך?" (ולא-"לא נורא לך תשחק עם ילדים אחרים")
שנית, עזרו לילד להבין את מצוקתו של האחר. ילדים לא תמיד מפרשים נכון הבעות ושפת גוף, ולעיתים אינם שמים לב לסממנים של מצוקה. כאשר ילד מכה את חברו בגן הילדים, או את אחיו בבית, ניתן להגיב : "מאיה בוכה כי המכה שנתת לה הכאיבה לה" כמו כן, הבהירו לילד מהי ההתנהגות המצופה בהתאם לערכים שאתם מאמינים בהם ממנו כעת: "אצלנו בבית/בגן משחקים אחד עם השני ולא מכים. אנחנו נדבר ונמצא פתרון שיהיה טוב לשניכם. גש ובקש ממאיה סליחה"
דוגמא נוספת היא כאשר ילד נופל ונפגע. במקרים רבים ההתנהגות הנפוצה היא 'לפנות' מייד את האיזור ולעיתים מלוות את המקרה צעקות המצביעות על אובדן שליטה ולחץ. ניתן לנקוט בגישה שונה: העזרו בצוות, ושמרו על קור רוח. הסבירו לילדים הסקרנים שיואב נפל וקיבל מכה חזקה ברגל. מאוד כואב לו ולכן הוא בוכה. תגובה אמפתית ניתן ללמד באמצעות שאלה: "מה אתם חושבים שאפשר לעשות כשחבר מקבל מכה?" התובנות של הילדים ימחישו את המעשים העתידים שלהם: אחד הילדים יאמר " צריך לחבק ולתת נשיקה", וכאן תפקידנו הוא לתת חיזוק חיובי לאותו ילד.

לקיחת אחריות
גם כאן מרכיב ה"טמפרמנט" של הילד, אל מול הטמפרמנט שלנו, ובין השונות התהומית בין הקצב הנדרש מאיתנו, המבוגרים ובין הטמפרמנט והקצב של ילדים בגיל הרך עשוי לשמש כמכשול משמעותי בהקניית ערך של לקיחת אחריות.
יש לכך כל כך הרבה דוגמאות. אם זה בבית, ההורים מנדנדים, ומנדנדים שוב ושוב : צחצחת שינים? גרבת גרביים? לקחת את התיק? אספת את הצעצועים ששיחקת בהם? ואם זה בגן, כאשר הגננת והצוות לחוצים לעמוד בזמנים, לחוצים להציג תוצרים, חייבים לסיים את היצירה לפני שמתחיל החוג…
כמה "כאב ראש", זה עושה לנו, המחנכים. אז מה אנחנו עושים? אוספים במקומם, מאפשרים להם להתנהל בעצלתיים (בגילאים קצת יותר גדולים) ולאחר לגן ולבית הספר, גוזרים את עבודת היצירה כי חייבים, פשוט חייבים לסיים לפני החוג. התוצאה של כל הדוגמאות האלו היא ילד שלא יודע, ולא ממש רוצה לקחת אחריות. כי למה להתאמץ אם במילא מישהו יעשה הכל במקומי? למה להתאמץ אם בכל מקרה הרי נצא לגן, בשבע וחצי, או חצי שעה אחרי .?…
הדרך הנכונה להתמודד עם הנושא וללמד תוך כדי את הילד לקחת אחריות היא לשבת עימו במצב רגוע, ולהבהיר לו מהן הפעולות שעליו לעשות על מנת לצאת מהבית בזמן. תוכלו לשאול אותו מהן אותן פעולות ותתפלאו- הוא יודע זאת מצוין. תוכלו להעזר בכלי עזר כמו לוח מגנטי/מחיק/ציורים, אך מרגע בו הדברים הובהרו עליו לבצע אותם (בעזרתכם, בהתאם לגיל הילד) וגם אם לא כל הפעולות יבוצעו, עדיין יוצאים בשעה המתוכננת, גם אם הוא לא הספיק לאכול את הקורנפלקס, או לצחצח שינים.
גם בגן, גם אם החוג מתחיל, גם אם צריך להתכונן למסיבה, יש לאפשר לילדים לעשות בעצמם את המשימה ולא במקומם. הגדירו לוחות זמנים ("אחרי האוכל נשב לשולחנות יצירה, נכין חנוכיות מחמר ולאחר מכן יש חוג מוסיקה. מי שלא יספיק לסיים את החנוכיה יעשה זאת מייד לאחר החוג.
בגני הילדים גילאים קטנים יותר, חשבו ותכננו מראש מה הילדים מסוגלים במסגרת מגבלת הזמן הקיימת, ותאפשרו להם לעשות את המשימה בכוחות עצמם ובטמפרמנט שלהם.
באופן הזה, לאט ובטוח, הם ילמדו גם לקחת אחריות.

וכך, עם טונות של סבלנות, עקביות, וכמובן אהבה, נוביל את הילדים שלנו, בבית ובגן, בדרך הנכונה.

ביבליוגרפיה

המאמר באדיבות הכותבת ומרכז הרפז