תוכן
חוויית העלבון מוכרת לרוב האנשים, אך הספרות הפסיכולוגית מיעטה לעסוק בה באופן ישיר ונגעה בה רק במסגרת ההתייחסות לנושאים כלליים יותר. בשיחות רבות שלי עם מורים וכן במאמרים בתקשורת בשנים האחרונות, מורים מביעים מידה רבה של מרירות ואכזבה מהיחס הקשה המופנה אליהם מצד גורמים שונים; ובכל זאת, גם הספרות החינוכית – ובפרט זו העוסקת ביחסי מורים-תלמידים – נמנעה מלעסוק בנושא באופן ישיר, והתייחסה אליו, אם בכלל, כחלק מהתהליכים הרגשיים הרחבים יותר שעוברים על המורה בכיתה. גם במסגרות של הכשרת והשתלמויות מורים, התמודדות עם עלבון כמעט ואינה נדונה באופן ישיר, וההתמודדות האישית של מורים עם רגשות פגועים זוכה לתשומת לב פחותה בהרבה מזו שזוכה לה העיסוק בתפקידיו הפסיכולוגיים של המורה כתומך בצרכים הרגשיים של תלמידים.
במאמר הנוכחי אנסה לשרטט קווים להבנת הדינאמיקה הפסיכולוגית של העלבון, וליישום של הבנה זו להנחיית מורים בנושא התמודדות עם פגיעה ועלבון, על רקע הסיטואציות הרגשיות הקשות עמן מתמודדים מורים במערכת החינוך. כדי לעשות זאת, אתאר בתחילה מהו עלבון, וכיצד גישות שונות בפסיכולוגיה מסבירות את הדינאמיקה שלו. אחר כך אתאר את הרלבנטיות של נושא זה לעבודה עם מורים, ולבסוף אציג חלק מדרכי העבודה שלי עם מורים כאשר אני מנחה אותם בנושא במסגרת השירות הפסיכולוגי החינוכי ובמסגרת עצמאית.
אל המאמר המלא בתוך אתר פסיכולוגיה עברית
