תוכן

התחצפות תלמידים למורים אינה תופעה חדשה, והיא רווחת למדיי בבתי-ספר תיכוניים. בסקר שערכתי בין מורים ותלמידים בבית-ספר מקיף אחד, דורגה ההתחצפות כבעיה הראשונה בחומרתה מתוך כלל סוגי הפרות המשמעת.

כשבאים להגדיר התחצפות, נתקלים בקושי גדול. מדובר במושג יחסי, כללי ותלוי-תרבות, אשר מותנה בהקשר שבו מתרחש המגע בין התלמיד למורה. צירוף מילים מסוים (לדוגמה, "הפעם הגזמת. . .") יכול להיות נחמד ובלתי מזיק בהקשר אחד, אך פוגע ומעליב בהקשר אחר. לפעמים מבקש תלמיד לתת למורה מחמאה ("זה דווקא היה שיעור מעניין. . .") ואילו האחרון מקבל זאת כהתחצפות.

חוצפה ישראלית

האם התחצפות וחוצפה הם מושגים חופפים או שמא מדובר בדברים שונים? על-פי מילון אבן שושן 'חוצפה' פירושה: 'עזות-פנים, גסות, מנהגו של החצוף'. 'התחצפות', לעומת זאת, מוגדרת שם כ'התנהגות בחוצפה ועזות'.

המילה העברית 'חוצפה' (chutzpah) הובאה בראשית המאה לארצות-הברית ולגרמניה בידי מהגרים ממזרח אירופה, והתאזרחה באנגלית ובגרמנית. הפסיכולוג האמריקני פיליפ זימברדו (Zimbardo, 1977), שחקר התנהגות ביישנית, טוען כי "בעצם אין תרגום אנגלי מדויק למילה, אולי משום שהמושג זר למנטליות האנגלו-סכסית" (עמ' 217).

אפשר להגדיר חוצפה כסוג מיוחד של ביטחון עצמי שחצני, שדוחף לפעולה בלי לחשוש שמא תתגלה בלתי מוכן, חסר כשרון או לא חכם. אצל הישראלים חוצפה קשורה בהעזה, בנכונות להילחם למרות סיכונים עצומים. רבים חשים שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא מעשה של חוצפה. הדבר החשוב בהתנהגות חצופה הוא שהיא מאפשרת לעשות ולומר דברים מסוימים בלי להיות מוטרד, שמא המעשה מוטעה או בלתי מתאים. התוצאה המעשית היא שתזכה ביותר תגמולים בטווח הארוך, אם תנהג כאילו אתה ראוי להם, ובלבד שתוכל לעמוד באי-נעימות חולפת, כאשר יתברר שאינך ראוי למה שאתה דורש. עם חוצפה אתה מזמין לרקוד את הנערה היפה ביותר, מציע את מועמדותך למשרה טובה יותר, דורש העלאה בשכר, דרגה גבוהה יותר, עבודה קלה יותר – לכל היותר יגידו לך לא, ומזה "אף אחד עוד לא מת."

נראה שבהגדרת חוצפה משמשים מרכיבים שונים – מרדנות, גסות, חוסר צניעות, חוסר בושה, העזה רבה ואומץ-לב. בהקשר זה אנו נזכרים בביטוי "חוצפה ישראלית", המציין מעשה נועז, שאחרים חוששים, מתביישים או פוחדים לעשות. ניצחון דוד על גליית ומבצע אנטבה ממחישים עד היכן החוצפה הישראלית יכולה להגיע.

מי לא מכיר את הסיפורים על התנהגות תיירים ישראלים בחו"ל – הדיבור הקולני והמתבלט, "סחיבת" חפצים מחנויות ומבתי-מלון, הניסיון "לסדר" את האחרים ולהערים עליהם, הנימוס הקלוקל. האם אנחנו באמת כאלה – אנשים המוניים וגסי-רוח, או שאין זו אלא הכללה המבוססת על מספר קטן של מקרים?

תשובה מעניינת על כך עולה ממחקרו הבין-תרבותי של זימברדו, שבחן את הסיבות להתנהגות שקטה ומופנמת ועמד על ביטוייה בקרב עמים שונים (מלאך-פיינס, 1977(Zimbardo, 1977; . מבין 900 הנחקרים הישראלים בני 13 – 40 רק 35% מגדירים את עצמם כביישנים – האחוז הנמוך ביותר מבין שמונה המדינות שהשתתפו במחקר. פחות ישראלים גם רואים בביישנות התנהגות בעייתית (46%), לעומת סטודנטים אמריקנים (64%), יפנים ומקסיקנים (75%), טייוואנים (58%) והודים (82%). עוד התברר שהישראלים אינם מגיעים לכלל ביישנות כמעט בשום מצב. הם אינם חוששים מאנשים זרים, מסמכות, מהערכה, מהצורך להוכיח אסרטיביות, מלעמוד במרכז ההתעניינות, ממצבים חדשים, מחשיפה ציבורית וכיו"ב. הבדלים דומים מתגלים גם בין סטודנטים יהודים לבין סטודנטים ממוצא אחר בארצות-הברית.

צברינו החמודים והעוקצניים

את הסיבות לכך תולים החוקרים בתרבות היהודית והישראלית. במשך מאות שנים, שבהן נרדפו היהודים והופלו לרעה בארצות גלותם, הם ניסו לשאוב נחמה מן האמונה ב"אתה בחרתנו". ההסתגרות גם הגבירה את חשיבות המשפחה והילדים בקהילה. מורשת זו נמשכת עד עצם ימינו אלה. כך גורסת אילה מלאך-פיינס (1977): "הילדים הם סמל החיים והתקווה לעתיד עבור מדינה הנמצאת תדיר בסכנת הכחדה. לכן אפשר לאפיין את ישראל כמדינה שבה נמצא הילד במרכז, והעמדות כלפי ילדים הן מאוד חיוביות ומתירניות. לדעת הכול, ילדים הם משאב לאומי חשוב מאוד. לכן אין זה נדיר שאדם זר יתקרב אל ילדים ברחוב, ישוחח אתם, ידאג להם ואף ינדב לאמהות עצה כיצד לגדלם. לצד הסמליות הלאומית, נודעת לכל ילד גם חשיבות אישית עבור הוריו. מכיוון שרבים מההורים היו מהגרים, שלא הצליחו לממש את הפוטנציאל הטמון בהם, הם רואים בילדיהם את הגשמת חלומותיהם. לכן הם מוכנים להקריב הכול למען הילד. התוצאה היא שרוב הילדים בישראל גדלים בהרגשה שהם מרכז העולם – והם אכן כאלה". הילדים משתתפים לעתים קרובות בשיחות המבוגרים. ההורים אינם מחמיצים הזדמנות להפגין בפני קרובים וידידים עד כמה ילדיהם חכמים ומוכשרים, ואוי לו למי שיעז לומר עליהם מילה רעה.

היבט אחר של המורשת וההיסטוריה היהודית מתבטא בנטייתם של הישראלים לפעולה ישירה, להתעמתות עם הזולת ולהתמודדות עם מצבים שאחרים פוחדים בהם. זוהי אולי התגובה על הפסיביות שבה, לפי הטענה, הלכו היהודים אל מותם בשואה. לפיכך כל מענה לשון ישיר ופוגע, כל התנהגות בוטה ובלתי מרוסנת זוכים לתמיכה, ולעומתם התנהגות ביישנית נתפסת כביטוי של חולשה ורפיון ידיים.

לא לחינם מכונה הילד הישראלי "צבר", בבחינת קליפה דוקרנית שבתוכה מסתתרת מתיקות כובשת. ואולם לפעמים אין די באורך-רוח ולעתים אין מאחורי גסות-הרוח ולא כלום. למרות זאת הגישה הצברית, החברהמנית, הרווחת בבית-הספר וברחוב, מקשה לומר לילד שהתנהגותו פוגעת ואינה במקומה. בעצם, ככל שמעמיקים להתבונן על הערכים התרבותיים החבויים מאחורי הדיבור הבוטה וההתנהגות החצופה, מתגנב ללב החשד שהניסיון לשרש אותם הוא משימה בלתי אפשרית ואולי גם לא רצויה. הרבה הערות ציניות מכוונות אל גסות-הרוח שלנו, אבל האם היינו רוצים באמת להתעורר בוקר אחד עם מנטליות ונימוסים אירופיים?

חוצפה והתחצפות בכיתה

אין מורה שלא נתקל בביטויים של חוצפה והתחצפות. ביקשתי מידיד, המלמד שנים רבות במכללות למורים, לבחור למעני שתי אפיזודות מתוך ניסיונו הרב, שימחישו את ההבדל בין שני המושגים. המקרה הראשון עניינו בחוצפה.

תלמידה בתכנית הכשרה לגננות נעדרה מרוב השיעורים. בוקר אחד, לקראת סיום הקורס, נכנסה לחדר באמצע השיעור. המרצה, שהכיר אותה רק בקושי, סבר לתומו שאותה סטודנטית אכן החליטה לבקר בשאר השיעורים. היא חצתה את החדר לאורכו, מתחת לאפו של המורה, ופנתה לתלמידה שישבה ליד החלון. היא ביקשה ממנה מחברות של קורס אחר, ולאחר שקיבלה את מבוקשה יצאה מהכיתה, כשהיא ממלמלת דברי התנצלות. כעבור יומיים באה אותה סטודנטית לחדרו של המרצה לבקש דבר-מה. כשהעיר לה על אותה תקרית קטנה, השיבה: "אבל ביקשתי סליחה כשנכנסתי". הוא הסביר לה שהתנהגותה שיבשה את מהלך השיעור, והיא התנצלה בכנות והודתה: "לא חשבתי שזה מפריע".

אירוע אחר מראשית הקריירה של ידידי, המרצה במכללה, ממחיש מהי התחצפות. אחד משיעוריו שובץ לאחר שיעור שחייה. התלמידות נהגו להגיע לכיתה בשיער רטוב ובבגד-ים בשקית. באחת הפעמים חלפה לידו אחת הסטודנטיות לפני תחילת השיעור, נפנפה לו בחזיית בגד-הים שלה ושאלה בהתרסה – "זה מגרה אותך"? ידידי הסמיק עד שורשי שערותיו ונשאר המום וללא מענה.

התחצפות היא, לדעתי, צורה של התרסה, התמרדות ואלימות מילולית כלפי בעל סמכות – ילד כלפי הורה, תלמיד כלפי מורה וכיו"ב. התנהגות זו מכוונת לפגוע, להעליב, להשפיל ולהפגין זלזול בבעל הסמכות. בעיני הילד יש כאן מאבק בין שני כוחות, אחד מהם (הילד) חש עצמו נחות מהאחר ומנסה "להכות" בו ולזכות בניצחון קצר ומתוק. החוצפה היא מחאת החלש כנגד החזק, אמצעי זמני ומוגבל לגשר על פער הגילים והכוחות. לעתים קרובות תלמיד מתנהג בגסות כלפי מורה רק כאשר הוא מוקף בחבריו ומרגיש מוגן ובטוח. בניגוד לחוצפה, שבעזרתה מקווה החצוף להביא תועלת לעצמו (גם במחיר התנהגות גסה), הרי ההתחצפות מכוונת רק לפגוע ולהכאיב, לפרוק רגשות של כעס ואפילו להתנקם. זהו כל שכרו של המתחצף, הזוכה לעתים גם לתשואותיהם של תלמידים אחרים.

מה כולל רפרטואר ההתנהגות של התלמיד המתחצף:

• מתבדח וצוחק כשהוא מתבקש להיות רציני.
•  מעיר הערות סרקסטיות כלפי המורים.
• צועק בכיתה ומשמיע הערות לא מתאימות בזמן השיעור.
•  מסמן בתנועות ידיים ובהעוויות פנים "הערות" כלפי המורים.
•  מחקה באופן נלעג את המורה או תלמידים אחרים.
•  יוצא מהכיתה ללא אישור.
•  מקניט תלמידים אחרים ולועג להם.
• מקלל תלמידים אחרים.

התחצפות במקרים כאלה (Wolfgang & Glickman,1980) אין לה החן, הקריצה והחיוך אשר נלווים לא פעם להתנהגות חצופה ("יאללה, בחייך תני להיכנס לשיעור. את יודעת שחמש דקות איחור בשבילי הן שיא הדיוק. . ."). כרוכים בה מרירות וכעס, והיא כוללת עלבונות של ממש שמטיח התלמיד במורה. מטרתה לפגוע במורה ולהכאיב לו ("עוד אחד שלא נותן להיכנס לשיעור. . .למי אתה חושב את עצמך, חתיכת. . ."). זו יכולה להיות הסיבה מדוע במקרה הראשון עשוי המורה לפרש את התנהגות התלמיד המאחר כחיננית ומתחנפת, לוותר לו ולהכניס אותו לכיתה, בעוד שבמקרה השני תהיה תגובתו חריפה, נוקבת ומענישה.

ערכי החברה הישראלית מכוונים את המורה לקבל ברוח טובה התנהגות חצופה, אך להחמיר עם התלמיד כאשר מדובר בתקיפה של ממש, אפילו היא מילולית. עליו להיזהר שלא לבלבל בין השתיים. אם יפרש חוצפה כהתחצפות וימהר לכעוס ולהעניש, יחשוב התלמיד שהמורה מתייחס אליו ברצינות יתרה, שהם לא "בראש אחד", שהוא מחמיר אתו. דוגמה חביבה לכך ניתנת בסרט "ניחוח אישה" – קומץ סטודנטים חומדים לצון עם מנהל המכללה הנפוח ותולים מעל מכוניתו החונה בלון ממולא בצבע. בעת שהוא מנסה לחתוך את החבל, מתפוצץ הבלון, וכל הצבע נשפך עליו ועל המכונית. בכעסו וכדי לשמור על כבודו, המנהל עורך חקירה נוקבת ולאחריה – טקס נידוי משפיל לשני סטודנטים חשודים, שבדיעבד כלל לא היו מעורבים במעשה. סוג זה של טעות פחות גרוע מבחינתו של המורה. אך אם מצד שני, הוא יפרש התנהגות מתחצפת כחוצפה חיננית, ובמיוחד אם יתרחש הדבר בנוכחות תלמידים אחרים, כי אז הוא עלול לשים עצמו ללעג, כמי שמקל ראש במקום שצריך להחמיר וכמי שאינו קולט ומבין כהלכה את תגובות תלמידיו.