תוכן
ההורים הם גורם חדש במערך הכוחות החינוכי. מי שלא מתחשב בו משלם מחיר יקר. מנהלים, הורים ומומחים מנתחים את המצב המורכב ומציעים דרכים להתנהל בו.
ההורים הם גורם חדש במערך הכוחות החינוכי. מי שלא מתחשב בו משלם מחיר יקר. מנהלים, הורים ומומחים מנתחים את המצב המורכב ומציעים דרכים להתנהל בו.
עליית כוחם של ההורים במערכת החינוך יצרה מצב חדש שבו אי־ אפשר לנהל בית ספר בלי שיתוף פעולה אתם. קונפליקט עם הורים עלול להביא למשבר בבית הספר. אם למשל – וזה קורה לא אחת – קבוצת הורים מחליטה להביא לפיטורים של מנהל, קרוב לוודאי שההורים ינצחו, שכן, כפי שאומר ד"ר ישראל כ"ץ: "מנהלים אפשר להחליף; הורים – לא". במצב החדש על המנהלים והמורים להיות קשובים להורים ונגישים להם כמעט 24 שעות ביממה. מנהלים והורים נבונים נערכים מראש לקראת שיתוף פעולה עם ההורים, או לכל הפחות למניעת עימותים אתם וכאשר העימותים (הבלתי נמנעים?) מגיעים, הם פותרים אותם מהר, בלא דיחוי.
מנהלים שנאלצו לפרוש מתפקידם עקב סכסוך עם הורים נוטים שלא לדבר על כך בגלוי. אחד מהם, שביקש, כצפוי, לשמור על עילום שם, סיפר כי בעקבות סכסוך עם ההורים החליט לעזוב את עבודת הניהול לטובת קריירה אחרת: "בית הספר שניהלתי היה אינטגרטיבי, אבל עקב שינוי באזור הוא נאלץ לקבל תלמידים ממשפחות מבוססות, אפילו מבוססות מאוד. לבית הספר הגיעו הורים אנשי עסקים שרגילים להזיז דברים כרצונם ושרוחו השוויונית של בית הספר לא התאימה להם. הכיתות בבית הספר היו הטרוגניות, ההישגים בבגרויות היו טובים ורמת הלימודים יותר מנאותה, אבל ההורים הללו רצו בית ספר הישגי; הם רצו הסללות, מיונים, הקבצות ומגמות ייחודיות. ניסיתי להידבר אתם וליצור שיתוף פעולה, אבל הם התייחסו אליי בהתנשאות כאילו הכול מגיע להם.
'לעובד הכי פשוט שלי אני משלם יותר ממה שמשלמים לך', אמר לי אחד האבות. "לקראת תחילת שנת הלימודים ההורים שילדיהם היו אמורים להתחיל ללמוד בכיתה ז' פנו לראש הרשות בתביעה להחליף אותי. הוא לא הסכים ואמר להם 'לכו להירשם במקום אחר', אבל הם התעקשו והתחילו להעלות שורה של טענות נגדי – שאני מיושן, לא רלוונטי ושההישגים נמוכים. הם ניהלו נגדי מלחמה מלוכלכת. למשל, הם צילמו כיתה בסוף יום לימודים ואמרו שבית הספר מטונף והפיצו את התמונות באינטרנט". לא היו הורים הגונים? "היו הרבה הורים שפנו אליי והציעו להילחם בשבילי".
וראש הרשות המקומית? "כפשרה ראש המועצה הציע להכניס לבית הספר חברת ייעוץ. הסכמתי. החברה התחילה לעבוד, אבל אז אותם הורים הודיעו שהם רושמים את ילדיהם לבית ספר אחר. משרד החינוך אמנם גיבה אותי והודיע שלא יאפשר זאת, אבל לאחר שההורים פתחו במסע נגדי וצירפו אליהם הורים נוספים החלטתי לעזוב כדי שלא לגרור את בית הספר לסערה מיותרת".
ואחרי עזיבתך? "המנהל שבא במקומי עשה שינויים ברוח שההורים דרשו. הזעזוע בצוות המורים היה גדול וחלפה חצי שנה עד שנרגעו הרוחות. המורים חשו שהפגיעה בי הייתה פגיעה בהם ובסמכותם".
ד"ר ישראל כ"ץ, מנכ"ל חברת הייעוץ "צפנת", מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים וראש התכנית לייעוץ ארגוני באוניברסיטה הפתוחה, מייעץ למנהלים להגיב לקונפליקטים עם הורים ברגישות ובנחישות: "ככל שמטפלים ופותרים את הקונפליקט בשלב מוקדם, כך יש סיכוי למנוע עימות. העיתוי קריטי; ככל שעובר הזמן נצברת אצל הצדדים היסטוריה טעונה ומפותלת. גם בשלבים המוקדמים של הקונפליקט, כשהמשבר עדיין לא במצב טוטלי, עדיין לא בקיטוב של שחור ולבן שבו כל צד מושחר עד שאין שום מוטיבציה לראות אותו אחרת, צריך להשקיע הרבה אנרגיה כדי לשנות את המצב. מלבד העיתוי, חשוב גם שהצדדים ירצו לפתור את העימות. אי־ אפשר לחולל תפנית אלא אם כן שני הצדדים מגיעים למידה של הערכה הדדית ולהכרה שהאחד לא יכול בלי השני".
"הניסיון מראה", מדגיש כ"ץ, "שמנהל שנמצא בעימות עם ההורים לא יוכל לעמוד מולם לטווח ארוך. התהליך הטיפוסי הוא של התבצרות בעמדות והסלמה. גם אם הפיקוח והדרג הממונה ייתנו למנהל גיבוי, זה יהיה בצורה מוגבלת כי המערכת לא סובלת קונפליקט מתמשך. לאורך זמן למנהל אין סיכוי. מנהלים אפשר להחליף; הורים – לא". נקיטת גישה אמפתית מצד מנהלים ומורים עשויה לדברי כ"ץ לרכך את הקונפליקט: "אני מציע לבוא כמה שיותר בגישה מטפלת שרואה בכל מפגש עם ההורה ועם התלמיד הזדמנות. מדובר בדינמיקה של יחסים שמתפתחים בה תסריטים ומתגלות בה תבניות חוזרות ואי־ הבנות שמסלימות. זה שכיח בכל מערכת יחסים וזה נכון גם ביחסים בין מורים להורים. נחוצים כאן שילוב של ביטחון של המנהל במקצועיותו לצד פתיחות להידברות הכרוכה בהבנה שלא כל האמת בידו. המערכת הזאת היא עימותית ומרובת חרדה, ולכן בכל מקרה אני ממליץ להיות פתוח לקולות אחרים, להטיל ספק, לנסות לראות את הדברים אחרת ולכבד את ההבדלים". גילויי תוקפנות מצד הורים כלפי מורים, לדברי כ"ץ, הם לא אחת ביטוי לחוסר ביטחון ולחוויה של איום או אשמה. "הם לא פועלים מנקודת חוזק. זו חולשה שמתורגמת לתוקפנות. בכל מקרה, הכי חשוב לאתר את המשבר, לתחום אותו ולנסות להרגיע". כ"ץ מסכים לדעתם של מנהלים רבים שההורים המשכילים והמבוססים מציבים קושי מיוחד לפני המנהלים. "במצב כזה", הוא אומר, "סמכות מתנגשת בסמכות. ההורים מתנהגים כמי שיודעים איך לעשות את זה, איך לנהל וללמד, ומבקשים לכפות את 'מומחיותם'. אבל מנהלים צריכים להשתדל שלא להיעלב מהם ולא להתקומם נגדם. צריך להכין את המנהלים והמורים לעבוד עם כל סוגי ההורים ולהשתמש לצורך זה גם בהכשרה מתאימה וגם להסתייע ביועצים בשעת משבר. כולם מרבים להשתמש ברטוריקה שההורה הוא לקוח, אבל לדעתי הורה אינו לקוח, אלא עוד שחקן בתוך המערכת שצריך לדעת לעבוד אתו. מדובר בשלושה קודקודים: בית הספר, ההורים והילדים. כשמתרחש משבר צריך לשמוע את הגרסה המלאה של כל הצדדים ולנסות להבין ולכבד גם את הבדלי הפרספקטיבות". עבודה נכונה עם הורים, מדגיש כ"ץ, כרוכה בהרבה מאוד עומס על המורים. אבל "אם בבית הספר יש שיח ושיג עם ההורים ורואים בהם עוד אלמנט חיוני בסביבת בית הספר, ולא 'תיק', אז הופכים אותם לחלק מועיל – אם גם מורכב – בעולם המשותף של בית הספר וסביבתו". בבית ספר גדול למנהל אין סיכוי להיות בקשר משמעותי עם כל ההורים. גם למורה בכיתה רגילה קשה ליצור קשר עם כל ההורים (וגם עם כל התלמידים). התוצאה היא, טוען כ"ץ, שלא פעם הקשר עם ההורים מטופל על ידי "יצירת בירוקרטיה של ועדי הורים שלא מייצגת את ההורים, אלא מייצרת מעין עסקנות שמזינה את עצמה". יש מנהלים שמעוניינים בהורים בעיקר כשלוחה של בית הספר או כתומכים בארגון אירועים. הם נדהמים כאשר הם מגלים שיש הורים שרוצים מעורבות משמעותית יותר. כ"ץ אומר שבתי ספר הם ארגונים עמוסים, מורכבים ומתוחים ושההבדלים והניגודים הלגיטימיים הופכים בהם בקלות לעימותים. מנהלים ומורים צריכים לקבל הדרכה כיצד להבין את המקום שממנו ההורים באים ועם זאת לא לוותר על אחריותם ועל אמירתם המתחייבת. "לשלוח את הילד מהבית לבית הספר באופן קבוע", מסביר כ"ץ, "זו פעולה רגשית לא קלה ולא פשוטה שיכולה למלא את ההורה בדאגה או ברגש אשמה, ואלה עלולים להביא לתוקפנות מצדו. יש להביא בחשבון שנקודות המבט של המורה ושל ההורה על הילד שונות זו מזו. להורה הילד הוא עולם ומלואו, אבל בשביל המורה הילד הוא תלמיד אחד מני רבים, ובגבולות הזמן העומד לרשותו הוא מתקשה להגיב לצרכיו הייחודיים. זה יוצר קושי ומתח ביחסים עם ההורים, שלא פעם יש להם גם חשבון עם בית הספר שבו למדו בילדותם". כ"ץ גם מזהיר מפני נטייה להתעלם מהעמדה המובחנת של הילדים במצבי קונפליקט. "הקול של הילד והקול של ההורה אינם קול אחד, והרבה פעמים בעימות עם בית הספר הקול של הילד הולך לאיבוד. לא אחת מדברים על הילדים במקום לדבר אתם". ראובן לייבל בדק במסגרת עבודת מחקר שעשה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב את המכנים המשותפים של מנהלים שמצליחים לעבוד היטב עם הורים. המכנה המשותף הבולט ביותר לדעתו הוא ראיית ההורים כנכס ולא כאיום והקפדה על זמינות, שקיפות והגינות.
"התנאי של זמינות חיוני להצלחה בעבודה עם ההורים", הוא אומר, ומציין שמנהלים רבים מחייבים מורים לענות לשיחות טלפון של הורים בין ארבע אחר הצהריים לתשע בערב, אף על פי שהמורים חווים את ההוראה הזאת כחוסר גיבוי מצד המנהל. רבים מהמנהלים שמצליחים לעבוד היטב עם ההורים נוקטים גישה פרואקטיבית, יוזמת. לייבל: "לעתים מנהלים שנוקטים גישה פרואקטיבית מוציאים להורים את הנשמה מרוב פעילויות עד שההורים אומרים 'תעזבו אותנו בשקט'. המשמעות המעשית של הגישה הפרואקטיביות היא שגם לאחר שהמנהל פתר בעיה עם הורה, למשל, הוא אינו נח על זרי הדפנה. אחרי שבוע־ שבועיים הוא שוב מתקשר להורה כדי לשמוע אותו אומר: 'הבעיה נפתרה'. הרעיון הוא להבטיח שההורה זוכר את פתרון הבעיה ולא את עצם העובדה שהייתה בעיה". עוד תכונה המאפיינת מנהלים שמצליחים לעבוד היטב עם הורים היא סטטוס אישי או עוגן סמכות מחוץ לבית הספר (למשל, מנהלים שהם מפקדים בכירים במיל') ויכולת להציב גבולות ולהנחות מורים איך לדבר עם הורים.
על סמך ניתוח עימותים בין הורים למנהלים לייבל קובע כי "מנהל לא יכול לנצח במלחמה מול הורים. הוא יכול לנצח בקרב, אבל לא במלחמה, מפני שמנהל בעימות הופך לנטל על המערכת. להורים יש כוח פוליטי. ראש עיר או ראש מועצה נבחרים לפי מידת שביעות הרצון ממערכת החינוך, ויש להם עניין לרצות את ההורים ולא את המנהל". אחת המסקנות של עבודתו היא שבכל בית ספר צריך אדם שישמש בתפקיד רכז הורים, מחזיק תיק הורים או אחראי קשרי קהילה.
אברהם פרנק, מנהל לשעבר של תיכון גוונים במועצה האזורית מנשה, טוען כי העובדה שמשרד החינוך לא הגדיר כהלכה את גבולות המעורבות ההורית יוצרת זירה שבה "הורים חזקים שיש להם כסף משיגים את מה שהורים חלשים לא מצליחים". פרנק מדגיש שהכוח שמשרד החינוך מקנה לוועדי הורים אינו מאוזן. "ועדי הורים יכולים לקבוע מי ינהל את בית הספר, אבל למנהל אין יכולת להשפיע על בחירת יו"ר ועד ההורים. לדעתי צריך לאפשר למנהל להטיל וטו על בחירת יו"ר ועד הורים לעומתי. המנהל צריך פרטנר לעבוד אתו ולא לבזבז זמן על מלחמות".
שיתוף פעולה בין בית הספר להורים, מודה פרנק, מועיל לכל המעורבים: "הורים צריכים את עזרת בית הספר כדי ליצור 'ברית מבוגרים' ולהציב לילד גבולות ומסגרת. בגדול, בית הספר צריך ליצור ציר מארגן של אג'נדה, של חזון ושל ערכים ולכלול בו את ההורים, כך שגם הוא וגם ההורים יזכו השפעה. בתי ספר שמשכילים לעשות זאת אינם מאוימים על ידי ההורים. יש גבולות ומסגרות ויש מערכת יחסים של שיתוף פעולה, ולא מערכת של חשדות ששום דבר טוב לא צומח ממנה. צוותי בתי הספר צריכים להשקיע ולעבור הרבה הכשרה כדי לדעת איך לטפל נכון במשאב ששמו ההורים".
ענת כנפו מארגון ההורים הארצי מספרת כיצד התנסות אישית עם "מורה לא ראויה" שינתה את גישתה כלפי בית הספר: "נתתי גיבוי מוחלט למערכת. עזרתי למורים והנחיתי את הילד לשתף פעולה עם מורים עד שהוא נפגע ממורה לא ראויה. במערכת החינוך יש מורות מדהימות שרואות בהוראה שליחות, אבל יש גם מורות שלא ראויות לשם 'מורות'; וכשהילד שלך נפגע, את הופכת לנמרה. כשהייתי בוועד ההורים הגיעו אליי תלונות של אמהות על מורה שלימדה בכיתה של הילד שלי. אחרי שילדים כתבו לי מה המורה הזאת עושה להם הלכתי לפגוש את המנהלת. הראיתי לה את המכתבים והיא הבטיחה שלא להראות אותם למורה. המנהלת לא עמדה בהבטחתה ובעקבות זאת המורה הזאת 'נכנסה' בכל אחד מכותבי המכתבים, כולל בילד שלי. התלוננתי אצל המפקחת, והיא ביקשה שהילדים יכתבו שוב את מכתביהם. המנהלת ניסתה לומר שאני 'אמא כועסת' ושיש לי עניין אישי, אבל המפקחת, לאחר שראתה את מה שהילדים כתבו, הודיעה לי שהמורה לא תלמד בשנה הבאה בבית הספר ושספק אם היא תשוב להיות בכלל מורה. "ההיכרות עם מערכת החינוך חיזקה אותי וכשמורה קראה לבן השני שלי 'טיפש' הגבתי בזעם. נכנסתי לכיתה ואמרתי לה מול התלמידים, 'נראה אותך עושה את זה שוב לידי'. היום אני יודעת שזו הייתה תגובה לא ראויה, אבל לא יכולתי להבליג". ניסיונה בארגון ההורים, טוענת כנפו, מעיד שלא תמיד האינטרסים של ההורים עולים בקנה אחד עם האינטרסים של המנהלים. "אמהות התלוננו לפניי שילדות בנות 12 'ירדו' לבנים כמתנת בת מצווה. חשבתי שזה אירוע מזעזע וחד־פעמי עד ששמעתי מכל מיני מקומות בארץ שזו ממש אופנה. באחד המקרים הילדים צילמו בווידאו את האירוע והפיצו את הסרט. הנהלת בית הספר רצתה לטייח את המקרה מחשש לפגיעה בשמו של בית הספר, ודווקא האמהות הן שרצו למנוע טיוח כדי שהתופעה תטופל". מילי יורמן, מנהלת ממלכתי א' בהוד השרון, בעלת 15 שנות ותק בניהול, טוענת שיש משבר אמון בין ההורים למערכת החינוך ולכן כל מנהל צריך לבנות בסיס אמון נפרד עם ההורים. "אם המנהל רואה בהורים משאב, יצירת אמון הופכת לאתגר", אומרת יורמן, שנחשבת למנהלת המצליחה לעבוד היטב עם ההורים. בבית הספר שלה פועלת הנהגת הורים המורכבת מנציגים נבחרים של כל כיתה. ההנהגה נפגשת בקביעות עם ההנהלה ועם המורים כדי לקדם את אקלים בית הספר. בנוסף לכל הורה יש עניין מסוים שהוא דוחף, כגון יריד ספרים משומשים או הפסקה פעילה. להנהגת ההורים הבית ספרית יש פורום מוביל בן ארבעה אנשים העוסק בבעיות דחופות. כמו כן פועלות בבית הספר הנהגות כיתתיות נבחרות, המטפלות יחד עם המחנכות בענייני הכיתות ויש שפע של פעילויות הורים: הורים מנחים הורים, הורים מלווים הסעות, ימי הורים ועוד.
"רוב המורים", אומרת יורמן, "נוטים להרגיש שההורים נגדם. אני מלמדת את המורים שלי לחשוב שההורה בעדם; שכדאי לשוחח אתו וכי משיחה כזאת עשויה לצמוח טובה. כל עוד ההורים לא עוברים על הקווים האדומים הידועים לכול – הם מודפסים ביומן התלמיד שאנחנו מחלקים – שיתוף הפעולה מלא. ההורים יודעים שהם לא מתערבים מי תלמד ומה היא תלמד. הם יודעים שאם יש להם בעיה עליהם לפנות לנציג שלהם שיביא את זה לטיפול. "אני מנחה את המורים שחובה עליהם לשוב אל ההורה שדיווח על בעיה ולשוחח אתו, כי זה מראה שאנחנו מבצעים מעקב. יש לבית הספר יועצת ופסיכולוגית, וההורים יודעים שבית הספר פועל בצורה הכי מקצועית שאפשר. הם יודעים שכאשר מתעורר קושי, אני לא מסתירה אותו. למשל, כשהיינו צריכים ליצור כיתה של 37 תלמידים, יידענו את ההורים וגיבינו את הכיתה עם שעות תגבור וסיוע. ההורים יודעים שאם הילד יחווה אלימות, נעצור ונטפל ולא נטייח; ננהג בלא פשרות ונשמור על ילדם. היו מקרים שמורה השפילה ילד או התנהגה בצורה לא הולמת. הזמנתי את המורה לבירור, אבל נמנעתי מלערוך לה משפט שדה. "כשהורה מתלונן על מורה אני אומרת לו, 'כתוב לי על המקרה ואני אדבר עם המורה', ואז אני מזהירה את המורה ורוצה לדעת מה נעשה בעניין. למורה אני אומרת, 'זמני את ההורה. אל תחכי שהוא יתקשר'. אם יש צורך, היועצת מתערבת. שבועיים אחרי שאני או היועצת מתערבות חוזרים אל ההורה לוודא שהכול בסדר. "הילדים בבית הספר צריכים למלא בסוף כל יום טבלת 'מוגנוּת' שבה הם משיבים על השאלה אם הרגישו מוגנים או לא מוגנים באותו יום. הטבלה תלויה אצלי בחדר ודרכה אני מגיע הרבה פעמים לבעיות שלא ידעתי עליהן. נכון שבדרך זו למורים יש הרבה יותר עומס עבודה, אבל מהר מאוד הם מבינים שעדיף לשתף הורים במקום לכבות שרפות. במקרים קיצוניים, כשאני צריכה להרחיק תלמיד, יש לי גיבוי מההורים, וכשההורים מרוצים – בית הספר אפקטיבי יותר ולמורים יש חוויית הצלחה בהוראה".
