שלום וברכה,

אני רוצה, קודם כל, לחזק את דבריך, ולהגיד לך שזה בהחלט אפשרי לנהל כיתה בצורה רגועה ושקטה. יותר מזה, אני מאמינה שבזכות מה שאת אומרת, "זאת מי שאני," את יכולה לנהל כיתה בצורה רגועה שמתאימה לך. את גם כתבת שניסית כמה שיטות שלא התאימו לך ולא הצליחו. כשאת מאמצת שיטה, את מנסה לעצב את עצמך בצורה מלאכותי וזה לא באמת את. האם את יכולה לזכור מורים שהיו לך במשך שנות הלימוד שבשקט הצליחו לכבוש את לבבות התלמידים, ותלמידיהם הקשיבו להם, כבדו אותם ורצו להצליח בכיתתם? אני זוכרת שבכיתה ז' הייתה לי מורה למתמטיקה שהייתה מאוד שקטה ועדינה וגם שדרה לנו שהיא אהבה את התחום שהיא לימדה, אהבה את תלמידיה, והניחה שנשתף פעולה איתה כדי שנהנה יחד איתה מהלימוד. היא מצאה את הדרך להגיע לכל אחד מאיתנו. לא היה לנו הסבר לקסם הזה. פשוט אהבנו אותה ומכיוון שאהבנו אותה, גם רצינו לרצות אותה.

היום אנחנו יודעים שהמפתח ללמידה הוא אהבת התלמידים למורה. זה לא מספיק שהמורה טוענת שהיא אוהבת את התלמידים; יותר קריטי שהתלמידים אוהבים את המורה. את יכולה לדעת הרבה ולהיות מחנכת מצוינת, אבל אם התלמידים לא אוהבים אותך, אי אפשר להתקדם איתם, לפחות עד שהם מספיק בוגרים כך שיש להם סיבות טובות של עצמם להתקדם בלימוד. אין ספק שילדים בכל הגילאים בבית הספר צריכים מערכת יחסים נכונה עם מוריהם, עד הבגרות האמיתית.

מה מעורר בתלמיד את האהבה למורתה? אחריות המורה היא ליצור את הקשר הנכון עם תלמידיה. המורה צריכה לחשוב איך היא יכולה להיות נקודת המצפן לתלמידיה כך שהתלמידים יהיו מוכוון אליה. אנחנו קוראים לזה "עמדת האלפה." עמדה זו היא מצב קיום של המורה. למשל, המורה שלי למתמטיקה, תמיד הייתה בעמדת האלפה. את מרגישה שאת התשובה עבור התלמידים והם צריכים אותך כדי להתמצא בעולם הלימודים. את רוצה לקרוא את הצרכים שלהם – מי צריך יותר עזרה, מה חסר להם, למי יש צורך מיוחד או בעיה. את קולטת אותם ומובילה בסיפוק הצורך שלהם; הם קולטים שאכפת לך מהם, לא מההישגים או ההצלחות שלהם, אלא מהם עצמם. ההצלחה בלימודים היא התוצאה מקשר כזה עם התלמידים. התלמידים יודעים ומרגישים שאת מאמינה בהם, מקבלת אותם ללא שום קשר להתנהגותם, ומקרינה את המסר לתלמידים שתענוג להיות איתם. יחד עם זה, הכללים והגבולות ברורים לך ולמרות שיש תלמידים שמפירים את הכללים, את מגשרת על כל התנהגות לא מקובלת וממשיכה לשמור על קרבה איתם. זה האלפה. זה המורה שמובילה ומלווה את התלמידים קדימה. זה מעורר בילדים אינסטינקטים להיות טובים ולפתח כוונות טובות לעמוד בציפיות ובדרישות.

היכולת להיות מורה כזאת צומחת מבפנים. התהליך מתחיל עם ההשתוקקות להיות כזה ולהאמין ביכולתך להיות כזאת. את מתחילה להכיר את תלמידיך באופן אישי. כשהתלמידים מגיעים לבית הספר את מקבלת אותם בחיוך, ב"בוקר טוב!" ובעונג לראות אותם. כשאת רואה אחד התלמידים במשך היום במסדרון או במגרש המשחקים זה הזדמנות לתת לו חיוך ולנהל שיחה לחצי דקה או שתי דקות. את רואה איך את יכולה לתת עזרה למי שצריך. את מעודדת את שאלותיהם ומספקת חומר לימוד הקשור לשאלותיהם. כשתלמיד נעדר מהכיתה, את מביעה את דאגתך ועומדת איתו בקשר. את מדווחת להוריו על הצלחותיו והתקדמותו – גם בדברים הכי קטנים. זה יכול הישמע לך מתיש. אבל להפך…כשאת מטפחת את הקשר הנכון עם התלמידים והם אוהבים לבוא לכיתתך, זה לא רק מעצים אותם, זה מעצים אותך ומספק לך נחת מתפקידך כמורה. כמו שאת צריכה סבלנות רבה לתלמידים, את צריכה גם סבלנות רבה לעצמך בתהליך להתהוות כמורה שאת רוצה להיות.

בברכה,
שושנה הימן
לייף סנטר, המרכז להורות מקושרת