תוכן
למסרים הגלויים המועברים בהוראה המילולית מצטרפים מסרים סמויים המועברים בהוראה הלא מילולית – בתנוחות הגוף, בהבעות הפנים, בשימוש בקול, בשימוש במרחב ובהקשר. מורים שיודעים להשתמש בתקשורת לא מילולית יוסיפו עוצמה לתקשורת המילולית שלהם
כבר בתחילת שנות השישים הבינו חוקרי תקשורת שהתקשורת הלא מילולית היא תקשורת לכל דבר ומבחינות מסוימות אפילו חשובה יותר מהתקשורת המילולית. במסגרות חינוכיות יש לתקשורת הלא מילולית חשיבות מכרעת. למסרים הלא מילוליים שהמורה מעביר לכיתה יש לעתים קרובות השפעה רבה יותר מהמסרים המילוליים. כדי לחזק את השפעתה של ההוראה, המורים חייבים להיות מודעים לממדים הלא מילוליים שלה.
מהי תקשורת לא מילולית?
אם תקשורת מילולית היא תקשורת באמצעות מילים, הרי שתקשורת לא מילולית היא תקשורת בלא מילים; תקשורת באמצעות מחוות גופניות ואמצעים אחרים.
חוקרי תקשורת כללו תחילה במושג "תקשורת לא מילולית" רק את שפת הגוף – תנועות גוף, צורות ישיבה, הבעות פנים וכדומה. מאוחר יותר הם הרחיבו את ההגדרה וכללו ב"תקשורת לא מילולית" גם תקשורת קולית שאינה קשורה לתוכנן של המילים – טון הדיבור, עוצמת הקול, המבטא, מהירות הדיבור, אינטונציה וכדומה. חוקרים אחדים כללו בהגדרה זו גם הופעה חיצונית משום שהיא מעבירה מסרים רבים וחשובים. אחרים הרחיקו לכת עוד וכללו גם את ההקשר שבו מתרחשת פעילות תקשורתית מסוימת. לדוגמה: לנזיפה של מנהל בית ספר במורה לעיני מורים אחרים יש משמעויות לא מילוליות שונות משיש לנזיפה ביחידוּת.
הפונקציות של התקשורת הלא מילולית
לתקשורת הלא מילולית יש פונקציות שונות. הנה ארבע לדוגמה:
– החלפת המילה המדוברת: המקרה המובהק שבו מוחלפת תקשורת מילולית בתקשורת לא מילולית היא כמובן שפת הסימנים, שפתם של החירשים-אילמים, הנסמכת לחלוטין על תנועות ידיים. במקרים אחרים נעשה בה שימוש כאשר השפה המדוברת לא אפשרית באופן זמני: בתקשורת בין צוללנים, בתקשורת בין אנשים שאיבדו את קולם עקב צרידות או במצבים המחייבים שמירה על השקט. מקרים אחרים של תקשורת לא מילולית הם מצבים שאדם בוחר שלא להגות את המילים במפורש ומסתפק ברמזים לא מילוליים, לדוגמה: המורה נמנע מלהביך את תלמידו לפני חבריו לכיתה ובוחר לרמוז לו במבט את אשר הוא דורש ממנו.
– חיזוק המילה המדוברת: לעתים קרובות התקשורת הלא מילולית באה לחזק את התקשורת המילולית. הדבר בולט במצבים רגשיים עזים. למשל, כאשר מישהו אומר "אני מודאג" ומלווה אמירה זו בהבעת פנים הולמת. לעתים מסר לא מילולי סותר את המסר המילולי. לדוגמה, מורה גוער בתלמידיו אך על פניו נסוכה ארשת מבודחת. כאשר יש אי-הלימה בין המסר המילולי למסר הלא מילולי הנטייה הטבעית היא להאמין יותר למסר הלא מילולי, שכן מסרים לא מילוליים נחשבים אמינים יותר ולו רק משום שהבעות גופניות רבות הן לא רצוניות או לא מודעות – הסמקה, החוורה, הזעה וכדומה.
– הדגשת חלקים מתוך המסר המילולי: התקשורת הלא מילולית מסייעת בהדגשת מילים מסוימות. למשל, הגברת הקול, הנמכת הקול, הרמת גבה, הנפת יד – מחוות כאלה ואחרות מסמנות לנמען לשים לב למילה או להיגד מסוימים. למחוות ולהטעמות כאלה יש תפקיד חשוב בהוראה – הן מסמנות לתלמידים מה חשוב בעיני המורה (= יופיע כנראה בבחינה).
– תיאום: כאשר אנשים משוחחים הם אינם אומרים זה לזה משפטים כגון: "סיימתי, עכשיו תורך". מחוות פנים וקול מסמנות מתי התור לדבר ומתי להקשיב. שליטה בתיאום לא מילולי בכיתה מאפשרת למורה לנהל את השיעור ביעילות רבה יותר.
סוגים של תקשורת לא מילולית:
אפשר לחלק את התקשורת הלא מילולית לשלושה סוגים: תנועה, קרבה וקול.
– תנועה: סוג זה של מסרים לא מילוליים כולל תנועות גוף טעונות סימנים וכוונות מסוגים שונים: (1) תנועות קצרות – מנוד ראש שכוונתו לסמן הסכמה או אי-הסכמה, הרמת יד לשלום שכוונתה לסמן פרידה, סימן V כסימן לניצחון, הרמת הבוהן כסימן שהכול כשורה וכדומה; (2) תנועות מתמשכות – צעידה אטית נינוחה או תיפוף עצבני ומהיר של אצבעות המעיד על חוסר סבלנות; (3) הבעות הפנים – חיוך, נשיכת שפתיים, כיווץ מצח.
המקור העיקרי למסרים מן הפנים הוא העיניים. ביטויים השגורים בשפות שונות כגון "לעשות עיניים", "עיניים גדולות", "עינו צרה", "עין הרע" ועוד מעידים על כך. יצירת קשר עין עם הזולת מאותתת לו שערוץ התקשורת פתוח; הסטת המבט ממנו מסמנת לו שערוץ התקשורת נסגר. כך למשל, תלמיד הנמנע ממגע עין עם המורה במהלך שיעור מאותת לה שאינו יודע את החומר ושלא כדאי לפנות אליו בשאלות. רוב האנשים בוטחים יותר באדם המיישיר אליהם מבט; אדם הנמנע ממגע עין במהלך שיחה נתפס כמי שאינו דובר אמת, בבחינת "העיניים כראי הנפש". למרות זאת נראה שישנו קוד נסתר בנוגע למשך הזמן שבו אפשר להביט ישירות בעיניו של אדם אחר. ילדים קטנים, שאינם מורגלים עדיין בקודים של השיח האנושי, מסוגלים לבהות בכם במשך זמן רב ולהביך אתכם. לעומת זאת זוגות אוהבים מביטים זה בעיני זה בלא מגבלת זמן ובכך מביעים את כמיהתם לטשטש את הגבולות ביניהם, בבחינת "נפש אחת בשני גופים".
– קרבה: סוג זה של תקשורת לא מילולית כולל תקשורת באמצעות השימוש בחלל או שימוש בהתקרבות ובהתרחקות מהזולת. מסרים באמצעות מגע פיזי הם תלויי תרבות. נשיקות, אפילו בין זרים, הנחשבות לגילוי של ידידות בדרום אמריקה, למשל, נחשבות לגילוי לא ראוי בתרבויות מערביות מסוימות. טפיחת שכם ישראלית טיפוסית (צ'פחה) נחשבת לגילוי של תוקפנות בתרבויות שונות. מיקום ביחס לזולת מעביר מסרים הנעים על סולם שבקצה אחד שלו אינטימיות ובקצה אחר – פורמליות (שמירת דיסטנס, תרתי משמע, מהכפופים אליך או מהממונים עליך). בני אדם מסמנים את המרחב האופף אותם ומגן עליהם ומתירים "פלישה" אליו בהתאם לדרגת הקרבה עם הזולת. "פלישה" של זרים ל"מרחב הפרטי" במעלית, באוטובוס או בתור יוצרים תחושה לא נעימה. לעומת זאת כאשר מנהל בית הספר מזיז לכבוד המורה את כיסאו לקדמת השולחן ומוותר על השולחן כמחיצה, התקרבותו היא מחווה של רצון טוב. גם סידור הכיתה בצורת חי"ת מסמן הסרת מחיצות ומעבר מהקצה הפורמלי לכיוון הקצה האינטימי של היחסים בין מורה לכיתה.
בסוג המסרים הלא מילוליים הכלולים ב"קרבה" יש גם תנוחות גוף, למשל עמידה וישיבה. תקשורת מילולית שוויונית וקולחת מצליחה יותר כאשר המשוחחים נמצאים בתנוחה אחידה – יושבים או עומדים. עמידה של אחד וישיבה של אחר מדגישה את הבדלי המעמד ביניהם. למי שעומד יש יתרון על פני מי שיושב. לכן מורים רבים מדווחים שנוח להם יותר לעמוד בעת השיעור.
– קול: סוג זה של מסרים לא מילוליים כולל את השימוש שעושה אדם בקולו מעבר להגיית המילים עצמן: (1) קולות במקום מילים: לשימושים ווקליים שאינם נחשבים מילים יש משמעויות ברורות למדי: "אופס" – לסמן טעות; "וואו" – לסמן התפעלות; "איי" – לסמן כאב וכדומה. השימוש הקולי קרוב ביותר לתחום התקשורת המילולית אך נבדל ממנו בהיותו פטור לחלוטין מחוקי הדקדוק; (2) אינטונציות: גווני קול שונים, עוצמות קול וכדומה מעבירים מסרים שונים כגון עצבנות, חרדה, שיעמום. בעלי מקצועות שונים ניכרים באינטונציות השונות שלהם: פסיכולוגים – בקולם השקט; תגרנים בשוק – בקולם החזק; מורים – בקולם המדוד והמחמיר. מורים המודעים למסרים הטמונים בקולם עוברים מדיבור שטוח ונוקשה לדיבור עגול וגמיש המתאים לנסיבות המשתנות.
המלצות לתקשורת לא מילולית בכיתה:
כל אינטראקציה אנושית, ובמיוחד אינטראקציה חינוכית בין מורה לתלמידים, מחייבת שימוש מושכל בתקשורת לא מילולית. מורים השולטים ברזי התקשורת הלא מילולית יכולים לייעל את הוראתם. להלן כמה המלצות לתקשורת לא מילולית יעילה בכיתה:
– הבעות פנים: שימוש מכוון בהבעות פנים על פי ההקשר הוא כלי יעיל ביותר. חיוך, מבט גלוי, מה שמכונה "מאור פנים", בפגישה ראשונה עם תלמיד או עם כיתה ישדרו פתיחות וקבלה. יחס זה יזכה לתגמול מצד התלמיד או הכיתה. לעומת זאת "הזעפת פנים" היא תגובה ראויה למעשים "שלא ייעשו". הבעת פנים שגרתית תיתפס כמתן אישור למעשים אלה.
– טון דיבור: שינוי מכוון של גוון הקול בזמן הגיית מילה או משפט יוסיף עוצמה למסרים המילוליים שאתם מבקשים להעביר בכיתה.
– שימוש במרחב האישי: התקרבות פיזית לתלמיד או לשולחנו עשויה לשדר תשומת לב ודאגה. אך יש גם תלמידים שיירתעו מכך. החלטה להתקרב לתלמיד או להתרחק ממנו עשויה להתפרש כמתן חיזוק חיובי או שלילי.
– שימוש במרחב הציבורי: לִמדו להשתמש במתחם הבית-ספרי והכיתתי לצורך המסרים החינוכיים שלכם. סידור וריהוט בית הספר והכיתה מעבירים מסרים ומשמשים להם תפאורה.
– שמירת קשר עין: תרגלו שמירת קשר עין עם תלמידיכם למרות הקושי לעשות זאת בכיתה של שלושים זוגות עיניים ויותר. קשר עין פותח את ערוץ התקשורת עם התלמידים ולא זו בלבד אלא שהוא משדר פיקוח על מהלך השיעור.
– תנוחת גוף: גופנו משמש בעיקר להעברת מסרים הקשורים לסטטוס: כתפיים שמוטות או ישיבה קפואה במהלך השיעור עלולים לשדר חוסר ביטחון שהתלמידים יתרגמו להזמנה להפרעות. לעומת זאת יציבה זקופה וצעידה בוטחת ישדרו לתלמידים מי "בעל הבית".
– הסתכלו גם בקנקן: הקפידו על לבוש נאה ומראה אסתטי. הם משדרים שאתם מכבדים את מלאכת ההוראה ואת התלמידים ומצפים מהם ליחס דומה.
ד"ר שרה זמיר היא ראש תכנית מנהל החינוך לתואר ראשון במכללה האקדמית לחינוך אחווה ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון באילת.
ד"ר חזי אהרוני הוא מרצה במכללת ווינגייט.
