תוכן
אחד מתוך כל ארבעה ילדים בכיתות ד'-ו' בישראל סובל מחרם חברתי. כך על פי מחקר שנערך במכללת עמק יזרעאל על ידי פרופ' עמוס רולידר, בזמן שעמד בראש המכון לחקר ולמניעת קשיי התנהגות של ילדים בסביבות חינוכיות. על מקרים קיצוניים, אנחנו מדווחים מפעם לפעם בעיתונות – מקרים שבהם החרם הוביל לאלימות קשה או לפגיעה עצמית (לעתים קרובות ב"סיועו" של הפייסבוק). היקף תופעת החרם זורע בחלק גדול מההורים פחד ודאגה, אבל האם יש משהו שאתם עושים כדי שהילד שלכם לא ייכנס לסטטיסטיקה העצובה הזו וייפול קורבן לחרם?
בישראל, שיעור התופעה כפול כמעט מאשר במדינות מערביות אחרות, בעיקר בשל האדרתנו את המונח "חבר'ה". הציפייה הרווחת בקרב הורים היא שלילד שלהם יהיו כמה שיותר חברים, כלומר שלא יסתפק חלילה באחד או שניים. בפועל, כאמור, יותר ויותר ילדים נאלצים לחוות את הקיצוניות השנייה: מצב של נידוי על ידי קבוצת ילדים אחרת, לפעמים כל הכיתה, בייחוד בגילאי טרום התבגרות והתבגרות, שבהם עולה החשיבות של יחסים חברתיים עם קבוצת השווים – מה שקרוי בפינו "החבר'ה".
שיעור בכישורים חברתיים
אז איך נקנה לילד שלנו כישורים חברתיים שיאפשרו לו להיות מוגן, במידת האפשר, מפני חרם? ראשית, עלינו ללמד את הילדים שלנו איך לנהוג בסיטואציות אלימות. נלמד את הילד שלנו להתרחק מסיטואציה כזו ולדווח למי שאחראי, כשהמסר שנפנים בו צריך להיות: "'אם אתה נקלע לסיטואציה מאיימת, 'תחתוך' ממנה. אתה לא חייב להיות 'גיבור'". באותה מידה, אם ילד 'פוגע' ברגשותיך, הדבר הכי נכון לעתים קרובות הוא להתעלם". יש משמעות רבה למידת היכולת של הילד להתייחס בנונשלנטיות להעלבות, מכיוון שרוב הילדים בגיל ההתבגרות עוברים פגיעות מהסוג הזה – אך אופי התגובה של הילד הוא שיכריע באיזה אופן היא תתפתח. מהסיבה הזו, במקביל לכך שנשתדל למצוא כל העת נקודות אור בילד, נחזק אותו ונלמד אותו לפרגן לעצמו, עלינו כהורים להחדיר בו את המסר: "מה שחשוב זה מה שאתה חושב על עצמך, לא מה שאחרים חושבים!". חשוב להדגיש: לא די בכך שנעביר את המסר באופן מילולי. לעתים מגיעים אלי הורים בעקבות קשיים חברתיים של הילד, שאמנם מנסים להעביר לילד את המסר הזה במילים, אך מתנהלים בדיוק בצורה הפוכה: הם מוטרדים מאוד ממה שכל אחד אחר אומר עליהם, אם במקום העבודה ואם מישהו מבני המשפחה, עד כדי כך שזה מנהל אותם בחיים. לכן, אני ממליצה להורים להכניס את הנושא הזה בשיח היומיומי שלהם, גם אם בכוונה. ביטוי כמו: "מה אכפת לי מה השכנה אמרה עלי? היא הרגיזה אותי והעליבה אותי, אבל אני יודעת מה אני שווה", כשאנחנו באמת מתכוונים אליו, יכול לעשות פלאים.
כשאנחנו כבר מגלים שהילד היקר לנו הוא קורבן לחרם, אנחנו עשויים לחוות שלל רגשות. החל מ'אני הולך להיכנס בכל הילדים האלה', וכלה ב-'ידעתי שזה יקרה לו, הוא יודע לעצבן'. הרגשות העוצמתיים הללו מערפלים את יכולתנו לשפוט את המצב באופן אובייקטיבי ולהיות שם עבור הילד, ולכן חשוב לנטרל אותם לפני שפונים למציאת פתרונות. ההתייחסות לחרם צריכה להיות כאל מצב חברתי, שעמו אנו מבקשים לסייע לילד להתמודד בכוחות עצמו! לא פשוט, אבל הכרחי.
בשלב הבא, נסו לחשוב יחד עם ילדכם על הכישורים שיש לו, שבאמצעותם הוא יוכל להתגבר על החרם. הביאו בחשבון אנשים שיוכלו לסייע בעניין, ומעל הכול – נסו לחשוב יחד עמו איך לייצר שיח עם ילד אחד או יותר מהכיתה. כן, חזרנו לעניין החבר'ה שהפך להיות בלתי נפרד מהחברה הישראלית: על ההורים וילדיהם להבין את ההבדל התהומי בין "אף אחד" לאחד. חרם בדרך כלל אינו מתחיל ביום אחד, אלא בחבורה שמחליטה להתנכל לילד מסוים ורותמת אליה בהדרגה עוד ועוד אנשים. חשוב שהילד יבין, כי די בכך שהוא ירתום חבר אחד או שניים שיעמדו לצדו וידעו לעמוד בביטחון מול החבורה המחרימה – כדי שהחרם הזה לא ימריא. בשורה התחתונה, הורה לילד מוחרם צריך לבנות אצל הילד את תחושת המסוגלות ואת היכולת להתמודד, ולא להתמודד במקומו. לאחר שהילד מצליח "לפרוץ" את החרם, נעניק לו על כך כמובן חיזוק חיובי.
הורים לילדים מחרימים
זִכרו, כאשר ילד מתמודד עם חרם בכוחות עצמו יש לו סיכוי גבוה יותר גם לפרוץ אותו וגם לצאת מחוזק מהסיטואציה. זאת לעומת מקרים רבים שבהם מנסים לערב את כלל בית הספר (המנהלת, המחנכת וכל הכיתה) – מצב שלעתים מוביל דווקא להקצנה ולהתנגדות מצד המחרימים. העניין הוא פשוט: כאשר אנחנו ההורים, מנטרלים שיפוט ומתרכזים בפתרונות שהילדים עצמם יכולים למצוא, הערך שלהם בעיני עצמם ובעיני האחרים עולה, ומשם הדרך ליציאה מהחרם הרבה יותר קצרה. בתוך כך, בתקופת החרם ננסה לשוחח לעתים קרובות עם הילד המוחרם, שחווה בדידות ותחושת ניכור, ולשמוע ממנו על כל מה שעובר עליו.
ומה בנוגע לתפקיד של הורים לילד מחרים או לילדה מחרימה? גם בעניין הזה אסור להתנער מאחריות. רבים הם אלו המעבירים לילדיהם את המסר שכדי להיות מוצלח, יש להיות יותר ממישהו אחר או 'הכי בעולם'. מבלי להתכוון ומתוך הרצון שלנו כהורים לראות את הילדים שלנו 'מקובלים', אנחנו עלולים להעביר לילדים את המסר שלדרוס אחרים זה לגיטימי, ושאם מישהו פוגע בך אז לגיטימי שתפגע בו. הורה שמודע לכוח החברתי של ילדו ולכך שהוא עלול להחרים אחרים, אחראי להסביר לילד שלו את הנזק הטמון בפגיעה באחר – כמו גם את העובדה שכל פוגע יכול להפוך יום אחד לנפגע. הרי בסופו של דבר גם הילד המחרים ניזוק: הרבה "מלכי כיתה" מתקשים להתמודד עם מסגרות וסמכות בבגרותם, מתוך המקום של "אם זה לא בדרך שלי, אז לא".
נקודת אור: מהחרם לעתיד טוב יותר
לסיפור מתחילת הכתבה על גל, שבתריסר שנות חייה הספיקה לחוות פעמיים חרם חברתי קשה, יש סוף טוב. הוריה קיבלו הדרכה שסייעה להם לחזק אצל בתם את ההערכה העצמית ואת תחושת המסוגלות. גם כאן, הדרך לפרוץ את החרם הייתה להוביל את גל למצוא לעצמה חברה (לא חברים, אלא חברה אחת!) – מישהי שהיא יכולה לדבר איתה וליהנות מחברתה. זה היה תהליך: ברגע שהיא זיהתה עם מי היא רוצה להיות בקשר, היא גילתה שהחבורה שהתחילה את החרם בכלל לא מעניינת אותה. שהן מתעסקות במותגים ורכילות, ואותה בכלל מעניין לשיר ולרקוד. יחד עם החברה החדשה, גל התחילה להשתתף בחוג ריקוד, ובשנה שלאחר מכן היא כבר התקבלה ללהקת מחול ונהיה לה מעמד חברתי. אמא של גל מתארת: "כל כך שמחתי לגלות שהמצב החברתי בכיתה הרבה יותר טוב, של גל יש אנרגיות יותר קלילות. היא מתחילה להחמיא לעצמה, נהנית מזה שהיא בלהקת בית הספר וקיבלה הכרה לכישרון שלה, היא שמחה יותר, ואני מעודדת שיהיה טוב".
הסיפור של גל: חרם אחרי חרם
ההורים של גל הגיעו אלי חסרי אונים ומתוסכלים. בתם בת ה-12 הייתה נתונה בפעם השנייה תחת חרם חברתי חריף, וזאת בעיצומה של שנת לימודים בבית ספר חדש שאליו הועברה בעקבות חרם שחוותה בבית ספר אחר. ואם לא די בכך, החרם הפעם היה משודרג אלף מונים: מקרה חריג של החרמה קולקטיבית, שבמסגרתה נמנעו כל ילדי הכיתה מיצירת כל קשר או מגע עם גל, ואם מישהו נגע בה בטעות הוא מיהר לשטוף את ידיו. כן, עד כדי כך חמור היה החרם החברתי ש גל חוותה.
העובדה שעל אף המעבר לבית ספר חדש והמאמץ לרכוש חברים חדשים גל מצאה את עצמה תוך פחות משנה באותו מצב חברתי בדיוק, עוררה בהוריה תהיות ושאלות: למה דווקא ל גל נטפלים הילדים? האם יש משהו שההורים עצמם עושים המוביל במידה מסוימת לחרם שבתם עוברת בשנית? האם עליהם להתמודד עם החרם בדרך אחרת, מכיוון שהפתרון של העברתה מבית ספר אחד לאחר לא הוכיח את עצמו? האם זהו צירוף מקרים, שגם בכיתה הזו לומדים ילדים "אכזריים וחסרי רגישות"?
כמה מיתוסים ושברם
הרבה תפיסות מוטעות נוצרו סביב השאלה אילו ילדים נמצאים תחת סיכון גבוה יותר להפוך לקורבן של חרם חברתי. אחת מהן גורסת כי מראה "חריג" של הילד מבחינת הילדים (עודף משקל, נמיכות קומה, משקפיים, מוגבלות פיזית וכו') או התנהגות חריגה הנובעת מבעיה נוירולוגית הם שמגבירים את הסיכוי לכך שהוא יספוג אלימות ואכזריות מצד בני גילו. בקצה השני עומדת התפיסה שחרם עלול לקרות לכל אחד ואחת, תלוי עד כמה הילד רגיש ועד כמה מוסריים הם בני כיתתו. האמת נמצאת איפשהו באמצע: ישנם ילדים עם מראה שונה או קשיי למידה, אך עם הערכה עצמית גבוהה וכישורים חברתיים שמשמשים עבורם חסם אפקטיבי מפני חרם חברתי. ולהפך: מלכת הכיתה יכולה להפוך יום אחד למוחרמת, אם לא תדע להשתמש כראוי בכישוריה החברתיים. ויש עוד דבר שכדאי לזכור: בחרם חברתי בדרך כלל אין רק "קורבן" מול "ילדים אכזריים", אלא מצב מורכב בהרבה: "כולם לא בסדר", או אם תרצו "כולם בסדר" – גם הילדים וגם הנפגע. הילדים לא באמת מבינים את הכוח שטבוע בחרם, אלא פועלים בעיקר מתוך רצון לשמור על חברת המקובלים ולאשר לעצמם שהם "בסדר" (הרי גם כמבוגרים אנחנו לעתים מקצים אנשים מסוימים, זוהי התנהגות אנושית טבעית להתארגן בקבוצות). מנגד, הקורבן מוביל את עצמו למקום הזה לעתים קרובות, מכיוון שאין לא את הכישורים הנחוצים ואת ההערכה העצמית הנדרשת על מנת להיחלץ ממנו.
באחרונה נשמעו הרבה האשמות כלפי הפייסבוק כאחד הגורמים לגידול בתופעה, אולם כדאי שנזכור שהפייסבוק הוא רק כלי המשרת את המטרה. עם זאת, נמצא כי שהות ממושכת מול מסך המחשב פוגעת בכישורים החברתיים של ילדים ובני נוער. דבר אחד בטוח: מתבגרים מזהים באופן ברור כוח חברתי וכישורים חברתיים, ולכן הם בדרך כלל נטפלים למי שהיכולת שלו להתמודד עם הסיטואציה החברתית של חרם היא נמוכה.
