תוכן

למרות הסקרים המראים שהגזענות של יהודים כלפי ערבים מעמיקה, בגן שומרון ברמלה, זוכה פרס הסתדרות המורים לדו-קיום, רואים תמונה אחרת: ילדים יהודים, מוסלמים ונוצרים, עולים וותיקים, לומדים יחד ומפנימים ערכים של רב-תרבותיות בלי להרגיש. מומחים אומרים שעוד לא הגענו לאידיאל הדו-קיום, אבל אפשר להתנחם גם בהפחתה של סטריאוטיפים. גן אופטימי על לוח המודעות של גן שומרון ברמלה תלויות תמונות קטנות של ילדי הגן. ליד כל תמונה שמו של הילד. מיתר, חגית, אסיל, ג'ורג'יה, סונדוס, איציק, מישל ושורוג הם חניכי הגן "הערכי הרב- תרבותי", כפי שמגדירה אותו הגננת והמנהלת, ד"ר דליה ביטן. לומדים בו ילדים יהודים, נוצרים ומוסלמים. גן שומרון הוא אחד מעשרה זוכי פרס הסתדרות המורים לדו-קיום לשנת לימודים זו. על רקע ידיעות חדשותיות וסקרים שמראים חדשים לבקרים את העמקת הגזענות ואת הנתק בין הציבור היהודי ובין הציבור הערבי בישראל, הגן ברמלה הוא דוגמה מעודדת למציאות אחרת. "התחלנו לחלק את הפרס לפני שנתיים", מספרת נעמי ריפתין, יו"ר המזכירות הפדגוגית בהסתדרות המורים. "זה נושא שקרוב ללבי, ורציתי לקדם אותו". ריפתין שלחה אז הודעה על הפרס לכל מוסדות החינוך והופתעה לקבל כשישים פניות מבתי ספר ומוסדות חינוך, שמשמען כ-120 מוסדות המעורבים בפעילות כזאת או אחרת של קירוב לבבות בין אזרחי המדינה הערבים ליהודים. בכל המקרים מדובר בפעילויות שיזמו מוסדות החינוך בעצמם, כיוון שמשרד החינוך אינו מחייב מפגשים כאלה במסגרת תכנית הלימודים. "השנה התקבלו 44 פניות. עברנו על כולן ובחרנו עשרה בתי ספר שאליהם הלכנו כדי לבחון מקרוב את פעילותם", מספרת ריפתין, "כל כך התרשמנו שהחלטנו לחלק את הפרס בין כל העשרה, 3,000 ש"ח לכל מוסד. לשאר המשתתפים חילקנו תעודות הערכה". על פי הגדרות הפרס, הפעילות המשותפת צריכה להיות רציפה, כלומר לא פרויקט זמני של שנה אחת אלא פרויקט מתמשך. עם זאת אצל חלק גדול מהזוכים העשייה בתחום הדו-קיום אינה יומיומית. יש למשל מפגשים חודשיים בין בתי ספר יהודיים לבתי ספר ערביים או ימי לימודים משותפים, המתקיימים פעם בשבוע, לתלמידים יהודים וערבים בני אותה שכבה. גן שומרון ברמלה מיוחד גם יחסית לזוכים האחרים בפרס – זהו גן שילדים יהודים וערבים לומדים יחד יום יום במשך שנים. לא מעט מתושבי העיר המעורבת בוחרים לשלוח את ילדיהם לגן המעורב במקום לגן יהודי או ערבי, למרות האפשרויות האחרות הפתוחות בפניהם. "אני רוצה שהילד שלי ילמד כל מיני שפות," מספרת מיליא מוסא, שבנה מתחנך בגן, "כבר עכשיו הוא מדבר ערבית ועברית וקצת אנגלית. את כל העברית שלו, שהיא נהדרת, הוא למד בגן, והוא לומד שם אהבה, שלווה, מותר ואסור ואיך לכבד בני אדם. הוא יודע שהילדים בגן הם בני דתות שונות, אך מבחינתו זה טבעי". בגן שומרון דליה ביטן מלמדת את הילדים לכבד את חבריהם ולמצוא את הטוב שבכל אדם. באחד הבקרים של נובמבר הוקדש המפגש לנושא כיבוד המרחב הפרטי של הילדים. הגננת דיברה עם הילדים על הצורך לכבד את הגוף של חבריהם, ולא לגעת בו שלא לצורך. אחר כך כולם שרו יחד "כולם יחדיו נשיר, לכל אחד ברוכים הבאים", והתבקשו להביט עמוק בעיני הילד שיושב לידם, ולהזרים אהבה זה לזה בלי לדבר. בשלב הבא התנדבו לפעילות כמה נציגים קטנטנים, שקיבלו בובת לב גדולה לתלות על הצוואר. בזמן שאחזו בה היה עליהם לספר מה ראו בעיני החברים. רובם דיווחו על פרפרים, כוכבים ופרחים. שי, אחד הילדים בגן, סיפר שראה את משפחתו בעיניו הגדולות של שכנו מוחמד.

מיץ פטל במקום יין
אבל המציאות המורכבת חודרת גם מבעד לכתליו האידיליים של הגן. כשחיילים במדים הגיעו לתרום לקהילה ונעמדו בחצר הגן לצבוע את הקירות והסורגים, אחד הילדים הודיע שראה בעיני חברו טנקים מובלים בידי חיילים. כשהילדים התבקשו לצייר לחיילים ציורי תודה שוב התחדד הבדל קטן, כמעט בלתי נראה, בין הילדים – ילד ערבי שצייר לחיילי צה"ל כמו כולם דאג להבהיר שאינו אוהב את החיילים. רמלה היא עיר מעורבת. מתגוררים בה ערבים, יהודים ועולים ממגוון מדינות. משיחות עם הורים ערבים עולה שאלה שרשמו את ילדיהם לגן לא עשו זאת רק לשם הדו-קיום ובזכות העובדה שהגננת היא אשת חינוך למופת ואהובה על הילדים, אלא בידיעה ברורה שככל שילדיהם יקדימו להשתלב בחברה היהודית, כך יהיה להם קל יותר בעתיד. "אחרי הכול זה גן יהודי", מסכמת הסייעת. חגי המוסלמים מוזכרים בגן, אך בכל יום שישי נערך קידוש, וילד מוסלמי שהוריו ביקשו שלא ישתה מיץ ענבים במקום היין (כיוון שהוא מהווה תחליף), מרים בכל זאת כוסית כמו כולם, ושותה מיץ פטל. החגים היהודיים מצוינים בהרחבה, גם ימי הזיכרון, ושירי החג שנלמדים הם שירי חנוכה, פסח וראש השנה. השנה יציינו הילדים במיוחד את יום הולדתה השישים של המדינה. "הוא אפילו יודע סיפורי תנ"ך", מתגאה באוזניי אמו של חניך מוסלמי. מסיפוריה של האם הזאת עולה עוד סיבה לבחירה בגן שומרון: "אני שולחת את ילדיי הגדולים לבית הספר היהודי, שגם בו לומדים ערבים. הלכתי לבית ספר מוסלמי וראיתי ילדים מעשנים, שמעתי על דקירות ומקרי אלימות. לעומת זאת בית הספר היהודי טוב יותר, וראש הממשלה אפילו ביקר בו ביום הראשון ללימודים".

"דו-קיום בין סוס לרוכבו"
לדברי פרופ' גבי סלומון, חתן פרס ישראל לחינוך העומד בראש המרכז לחקר החינוך לשלום, מה שקורה בגן שומרון עדיין לא תואם את אידיאל הדו-קיום שאפשר לשאוף אליו. "בגן כזה העברית שולטת. דו-קיום מלא הוא כזה שנותן כבוד לכל הנוגעים בדבר, כזה שמתקיים למשל בבתי ספר דו-לשוניים, שם כל שיעור מועבר בשתי שפות באופן שווה. המושג דו-קיום אינו מקובל על הערבים, כי זה דו-קיום בין הסוס לרוכבו שמוצא את ביטויו במקום שהעברית שולטת בו. עם זאת אין ספק שגן כזה הוא צעד נכון בכיוון הנכון – הוא מניח תשתית לצמצום סטריאוטיפים ודעות קדומות אצל ילדים, שכבר מגיל הגן לומדים שגם האחר הוא אדם". ייתכן שהילדים באמת אינם מבינים איזה מטען יוצא דופן הם נושאים עמם כשהם מסיימים את לימודיהם בגן. "אני לא חושבת שהילדות שלי, שיצאו מהגן, זוכרות את הדו-קיום שהיה בגן כמושג, אבל זה פשוט בא להן בטבעיות", מספרת חנה וקנין שילדיה למדו ולומדים בגן, "חברתה הכי טובה של בתי מהגן ומבית הספר היא ערבייה, בכל בניין פה יש משפחות ערביות ויהודיות, ובבתי הספר יש גם ילדים מוסלמים". היא מוסיפה כי הסובלנות הטבעית הזאת נכונה גם בנוגע לילדי עולים. "הילדים שלי לא רואים כל הבדל בין הילדים. יש להם חברים אתיופים וחברים ערבים. אם גדלים יחד, לא רואים הבדלים. אם מישהו רחוק, אז פיגוע יגרום לו להכליל ולהאשים את כל הערבים. כשחיים יחד, רואים שמדובר בבני אדם, באינדיווידואלים".
לדברי וקנין, ציון ימי זיכרון או יום כיפור בגן אינו מקור למתח בין הילדים בגן או בין הוריהם. "יש גם יהודים שלא עומדים בצפירה", היא אומרת. ובכל זאת כשאחד מחניכיה הערבים של דליה ביטן אומר שאינו אוהב את החיילים ואינו רואה כל תועלת בכך שהם "שומרים עלינו", היא דואגת להסביר לו שהם שומרים על כולנו, כולל עליו ועל בני משפחתו. "עם זאת זכותו לחשוב איך שהוא רוצה, לא מכריחים כאן אף אחד לחשוב או להרגיש כמו האחרים", היא אומרת בשיחה אחר כך. כדי לגשר על בקיעים אפשריים בין הילדים דליה ביטן משקיעה מאמץ ניכר בפרויקטים מיוחדים. בשנים האחרונות למדו הילדים בוטניקה לגיל הרך. הם נטעו שתילים וטיפחו את גינת הגן, ופעמיים בשנה נסעו לגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב לראות מה התוצאות של השקעה בשתילים רכים, ואת ההבדלים בין עונות השנה כפי שהם ניכרים בצומח. "ליכדתי אותם סביב נושא משותף. במהלך השנה ראינו איך הנושא הזה בא לידי ביטוי בסביבה הקרובה, בתוך הגן ובגינה שלו שהפכה לגינה לימודית, ואחר כך יצאנו למעגל חיצוני יותר. בגן הבוטני הייתה פעילות טבע, בישולי שדה ויצירה בטבע". ביטן אף עקבה אחר השפעות הפעילות על הילדים, וסיכמה את מטרות הפעילות ותוצאותיה בעבודת הדוקטורט שהגישה. בעבודה, שכותרתה "ניהול אוכלוסייה בגן ילדים עם אוכלוסייה רב-תרבותית", היא מדגישה את השפעת הפעילות הבוטנית על בני מהגרים. לדבריה, הפעילות שינתה את יחסם של הילדים לאדמת הארץ, לטבע ולאיכות הסביבה, ואפילו למצב רוחם של הילדים. בשנה שעברה יצרה עם האמהות בגן ספר בישול רב-תרבותי, שמכיל מתכונים מעדות שונות וממוצאים מגוונים. "רב-תרבותיות גורמת לפתיחות", אומרת ביטן, "זה קשה, אבל אני מנסה להעביר את המסר שאפשר לקבל ולהיתרם מכל תרבות. 'אני לא שומר את האור שבי' הוא פתגם אתיופי שלמדתי במהלך עבודתי בגן, והוא מבטא את המסר שלי לילדים ולהורים".

נשרו ממנו הסטריאוטיפים
בסך הכול נראה שהפעילות המשותפת בין ערבים ליהודים באמת תורמת לפתיחות של המשתתפים בה כלפי הצד האחר. "הזדמן לי לשוחח עם הורה יהודי שבית הספר של בנו ערך מפגשים עם בית ספר בטייבה, ולפני תחילת הפרויקט הוא שאל אם יהיה ליווי של צה"ל לילדים. לאחר התהליך אמר האב שהוא מתבייש שחשב שנחוץ ליווי. נשרו ממנו הסטריאוטיפים", מספרת נעמי ריפתין. "תהליך אמיתי ובעל ערך של התקרבות לדו-קיום יכול להתפתח בשני תנאים", אומר סלומון, "בתנאי שהשפעת התכנית לא תימחה בתוך זמן קצר, ושההשפעה על המשתתף תתפשט גם לסביבתו. לא די במפגשי חומוס ולבנה". בישראל פועלים כמה ארגונים לא ממשלתיים שמנסים לקדם דיאלוג בין יהודים לערבים וכן ארבעה בתי ספר דו-לשוניים. אולם מערכת החינוך הרשמית אינה מחויבת לטפח את ערך הדו-קיום, ואינה מעודדת מיזמים ברוח זו באופן פעיל, כלומר אינה מקדישה להם תקציב. "מי שמפעיל תכנית כלשהי במוסד החינוכי שלו עושה זאת בהתנדבות ומתוך מחויבות לנושא, או משום ששתי האוכלוסיות גרות קרוב", אומרת ריפתין, "בתוך בתי הספר ישנן הרבה פעמים התנגדויות, ומי שרוצה להרים פרויקט כזה צריך קודם לעשות עבודה בחדר המורים, ורק אחר כך לצאת עם זה לילדים". האם בכל זאת הפעולות הללו יעשו משהו לשינוי פני היחסים בין המגזרים? לדברי פרופ' סלומון, מדובר באיים קטנים של דו-קיום, ועמדתו על יכולת השפעתם פסימית: "בהיעדר מדיניות מכוונת בנושא אין לכך תפוצה רחבה, ולכן סיכויי ההשפעה של הפרויקטים האלה קטנים למדי". עם זאת ברור לו שאין לוותר על המפעלים הללו. סונדוס, מוחמד, איציק, אסיל, ג'ורג'יה, אביחי, שי וחבריהם יבינו אמנם יום אחד שילד ערבי וילד יהודי שמסתכלים זה לזה בעיניים ומחפשים אהבה הוא מחזה נדיר, אבל עדיין אפשר לקוות שהפתיחות שלהם לרב-תרבותיות וסובלנותם לאחר ולתרבותו יהיו גבוהים משל אחרים שלא חוו דברים דומים. אולי בהמשך, אם גם משרד החינוך ינקוט מדיניות שמעודדת יותר את הדיאלוג, יהפכו איי הדיאלוג הקטנים ליבשות.