תוכן

הצעירים מאזינים באמצעותם למוזיקה, מנהלים שיחות רומנטיות עם החברה או עם החבר, משוטטים באינטרנט, מעיינים באלבום התמונות ובסרטים שהקליטו, מביטים בו כדי לבדוק מה השעה, מצ'וטטים ושולחים ומקבלים מאות מסרונים מדי יום, גם כשהם אוכלים, נמצאים בשיעור או מתקלחים. למעשה, נדיר לראות מתבגר שאין לו טלפון נייד. חברות הטלפונים מנסות למתג את עצמן באמצעות שירותים וחבילות בידור מפתות (שלעתים קרובות אינן כוללות חסימות והגנות מפני אתרים ונמענים לא לא רצויים). חוקרים מסבירים שהטלפונים הפכו רכיב של התפתחות אישית ורכישת זהות אישית כתרבות שבה הצעירים חיים, יש כאלה שרואים במכשיר מעין הגברה של נוכחותם הפיזית, לא מעט מתבגרים מתייחסים למכשירים האלה כאל חפצים אופנתיים; השגת תחושת שייכות ואפילו כסממן של מעמד חברתי. השימוש בטלפונים מעצים ערכים חברתיים. מי לוקח את המכשיר לבית הספר? בישראל חסרים עדיין נתונים, אבל בסקר שנערך בקרב מתבגרים ספרדים התברר שלכולם יש מכשירו-54% מהם נושאים אותו לבית הספר, רובם משאירים אותו פתוח. שלא במפתיע, התופעה הזו שכיחה יותר אצל תלמידים שבאים ממשפחות מבוססות; יותר אצל בנות; וגם אצל כאלה שסובלים יותר מדיכאון, שתיית אלכוהול וצריכת סמים. מעניין אילו ממצאים יעלו אצלנו.
הבעיה הזו מעסיקה את כל מערכות החינוך במדינות המפותחות. התלמידים שמחוברים אליו כמו אינפוזיה ומשחקים בו במקום להקשיב לשיעור, הצלצול החד והמביך (כששוכחים לכבות או לשים על מצב רטט), השימוש בנייר כ"לחשן" במבחנים קשים, כל אלה מוציאים מורים רבים מדעתם. האפשרות לתעד עם מצלמות הטלפונים אירועים אלימים שמתרחשים בכיתה הביאו לא מעט חדשות סנסציוניות למרקעים. מורים ופסיכולוגים טוענים כי צילומי מקרי האלימות מעודדים אלימות נוספת ומגבירים את התחרות בין הילדים לצלם תמונות מזעזעות יותר. ביוון, לדוגמה, תיעדו כמה תלמידים מעשי אונס. כשהפרשה נחשפה ועוררה זעם ותדהמה, החליטה הממשלה לאסור על הבאת מכשירים כאלה לבית הספר. גם מדינות אחרות, כמו העיר ניו יורק, פשוט אוסרות על התלמידים להביא את המכשירים לבית הספר, ובאחד ממחוזותיה של הודו הרחיקו לכת והממשלה המקומית החליטה לאסור גם על המורים להביא מכשירים. מי שיפר את ההוראה ישלם קנס. למשרד החינוך שלנו הייתה עד לאחרונה עמדה אמביוולנטית – נוכחות המכשירים מפריעה בשטח בית הספר אך מסייעת להגברת הבטיחות והביטחון בעת סיורים או טיולים. בשנה האחרונה חידד המשרד את הנהלים והוא מתיר לבתי ספר לאסור הכנסת טלפונים ניידים, תוך החרמת מכשירים של תלמידים שמפרים את התקנות עד תום יום הלימודים.
כיוון שמדובר בנושא רגיש, שנוגע לא רק לתלמיד ולבטיחותו, אלא גם לקשר שלו עם הוריו וגם להיבטים משפטיים (זכויות הפרט וזכות הקניין), הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התופעה היא באמצעות קביעת הנחיה מפורשת בתקנון מה מותר ומה אסור. ההנחיות חייבות להיות ספציפיות, תוך התייחסות למיקום (בכיתה), למועד (שיעור, מבחן) ולתנאים מיוחדים שבהם מותר לתלמיד להשאיר את הטלפון פועל. נוסף על ההגבלות, יש להגדיר גם סנקציות לכל הפרה (אחרת התקנון יישאר בגדר "אות מתה"). ככל שההנחיות ברורות יותר, נמסרות בתחילת שנת הלימודים ומהוות דגם התנהגות מחייב (גם למורים), כך תקטן ההתנגדות של התלמידים ושל הוריהם לאכיפתן. לנוכח המודעות הגבוהה של תלמידים לזכויותיהם ותחושת הקניין של המכשיר, בתי ספר שאינם מתעקשים להגדיר ולאכוף תקנון עלולים למצוא את עצמם מתגוננים כנגד תביעות על פגיעה בזכויות הפרט.
צלצולי טלפון ניידים בשיעור – תלמיד שהטלפון הנייד שלו מצלצל בשיעור יביא עוגה לכל הכיתה לשיעור הבא. אם שכח להביא את העוגה, תחול עליו "ריבית" – להביא גם שתייה. עונש זה נעשה בהסכמה וברוח טובה ומונע המשך הפרעות מסוג זה בעתיד.