תוכן
כבר בגיל שנתיים ניתן לראות משחק דרמטי בו הילד משחק משחקי "כאילו" עם עצמו לבד או ליד ילדים נוספים. בשנה השלישית מתפתח המשחק להיות סוציו דרמטי בו משחקים קבוצת ילדים יחד, מנהלים דיון קודם כדי להגיע להסכמות לגבי התפקידים ומשם משחקים ומדמיינים עולמות מופלאים .
בתוך כל משחק קיים מרכיב של תוקפנות לאוו דווקא כזו המופנית האחד כלפי השני אלה משחקים בעלי אופי תוקפני. רובים, חרבות, תקיפה, מלחמה… הם רצים ומתרוצצים ותוך כדי גם נפצעים. גננות רבות השמות להן לערך "גן ללא אלימות" מתמודדות עם הדילמה, היכן נמצא הגבול לערך שכזה ? האם הערך צריך להיות מונחל גם כשמדובר בדמיון ובמשחק של הילד ? האם יש לאסור משחקים בעלי אופי תוקפני?
גנים רבים מגבילים את אופי המשחק ואוסרים משחקי רובים וחרבות במטרה שלא לעודד תוקפנות ולמנוע פציעות בצורת נפילות, שריטות וחבלות . הדילמה מתרחשת גם בבית כשבטלוויזיה מופיעים רובוטים מתפוצצים, חיות נלחמות, והילד בין שנתיים עושה קולות של אריה תוקפני וזועם. האם משחקי ילדות בעלי אופי תוקפני יכולים לעודד את יצר האלימות הבלתי מווסת של הילד ? מרכיב התוקפנות מופיע במשחקים מאחר ויצר התוקפנות אכן קיים ואכן נמצא בשלב התפתחותי בו הילד לומד כיצד לווסת אותו תחת כללים והתנהגות פרו חברתית.
המשחק הוא למעשה כלי לעידון היצר. באמצעות המשחק נעשית סובלימציה לרגש התוקפנות. דרך המשחק הילד מבטא את התוקפנות ב"כאילו" על מנת שזו לא תתבטא באמת. המשחק הדרמטי והסוציו דרמטי מהווה קרקע לביטוי רגשות, להתמודדות, לתרגול ועיבוד של כל מה שהילד קלט מהעולם. הילד מחקה בצורה סמלית את האלמנטים מהעולם שלו ומהפנימיות שלו וככל שמשחק זה יהיה חופשי יותר, פתוח וכנה יותר, כך יהווה המשחק כלי טוב יותר עבור הילד ללמוד על העולם וכיצד להתמודד ולהתנהל בתוכו .
וכיצד מתייחסים לסיכוי שיקרו פציעות וחבלות ?
אחת הדילמות הקשות ביותר עבור גננות הוא עד כמה לאפשר לילד חופש לנוע במשחק ? נראה שרק אם נרפד את הסביבה כולה בצמר גפן, נחוש בטוחים להעניק לילד עצמאות ותנועה מלאה עד אז שיישב ברוגע או מקסימום שלא ירוץ כדי שלא ייפול. הם מטפסים תוך כדי משחק, רצים וכמעט תמיד נופלים. החבלות מתחילות מרגע שהם מתחילים להיות עצמאיים, לזחול על הברכיים ולעמוד. בשלב זה הם עצמאיים בשטח ופנויים לחקירה והתנסות ובדרך קורות המון נפילות, תסכול וגם נשיכות.
די ברור לכולנו, גם אנשי חינוך וגם הורים שאנו חייבים אבל חייבים לשחרר אותם כדי שיוכלו להתפתח אולם כשאנו רואים את השריטה והמכה הכחולה אנו נחרדים ומתמלאים רגשות אשם . ועם ההבנה הזו אנו אף פעם לא מצליחים לראות מהו הגבול בין לשחרר אותם לבין להשגיח ולדאוג לביטחונם. נסו להיזכר בסיטואציה בה אמא נמצאת עם ילדה בגן שעשועים. הוא מטפס, מתרוצץ, משחק , מפתח את המוטוריקה הגסה שלו, הקורדינאציה והדימוי העצמי וזאת בהנאה רבה . לפתע הוא רץ ונופל על ברכיו ועל פרצופו ושריטה תוססת אדומה ומדממת נגלית על הברך והמצח. אמא מרימה, מחייכת, מחבקת ושוטפת את פצעיו ברוך. הילד מתגבר וממשיך לשחק. אמא נרגעת וממשיכה לאפשר לילד לשחק להנאתו תוך שהיא משגיחה ונמצאת לצידו בעל העת. למחרת אבא מחליף משמרת ויוצא עם הקטנטן לגן השעשועים. בערב כשאמא חוזרת, היא מגלה מכה בולטת על ידו של בנה. היא נחרדת ובאותו רגע מפנה אצבע מאשימה לאבא שלא השגיח ולא מנע את החבלה המצערת. תחושת אשמה וחרדה אופפת אותה בין אם היא מגיבה לתחושותיה ובין אם לא . כך בדיוק קורה כשהילד משחק בגן. הגננת מאפשרת לילד לנוע בחופשיות בסביבתו, לשחק באופן אקטיבי תוך שהיא מבינה שלא תוכל למנוע את "התקלות" שהן חלק בלתי נפרד מההתנסות, מהחקירה ומהמשחק שהילד כה זקוק לו כדי להתפתח . ובסוף היום כשהילד במקלחת, מגלה אמא את כל הכחולים על הברכיים והידיים ומוצפת בחרדות קשים .
"אז נכון שילדים משחקים ונופלים… אז נכון שזה קרה שבוע שעבר כשהילד היה איתי בגן השעשועים אבל כשאני מפקידה את היקר לי מכל בידיו של מחנך אחר אני זקוקה לדעת שהילד בטוח ואחר כך כל השאר."
בחינוך לגיל הרך קיים קושי הייחודי לגיל זה בהקשר של מערכת היחסים בין הורים לצוות החינוך בגן . בגיל הרך הילד נתפס כתלותי, רגיש ושברירי. מבחינה שפתית הילד עדיין לא מתבטא ומדווח לנו באופן מלא על תחושותיו וחוויותיו מהגן ואנו ההורים עומדים בפני המון המון תחושות של חוסר וודאות. אנו מתחלקים עם מחנך נוסף מגיל מאד רך אולם נאלצים לחיות עם הצפה של רגשות אשם, חרדה, תסכול ובלבול ואנו חיים עם זה אולם לא בטוח שחיים עם זה בשלום. וכך.. חוסר הוודאות הופך לפרשנות המתעצמת והופכת לניסיון ברובו מאד לא טוב של "לקחת את השליטה לידיים" . אז כדי להתחיל ממקום כלשהו בניסיון לתת להורה ביטחון ביחסים עמנו כגננות, נתחיל מהמקום הבסיסי של ביטחונו של הילד.
-
חשוב כבר בתחילת השנה להדריך את ההורים על תוקפנות במשחק, חקירה והתנסות אקטיבית וגם על נשיכות, הכל בהתאם לגיל ההתפתחותי של הקבוצה. המטרה היא לעורר למודעות את חובתם של אנשי החינוך בבית ובגן לאפשר לילד להתפתח באמצעות משחק . חשוב להעניק להורים את התחושה שנמצאים עם הילדים בכל העת במטרה לתווך, ללמד, לעודד, לחזק ובוודאי לשמור על ביטחונם. עם זאת חשוב להזכיר שפציעות הן חלק מהתהליך הטבעי של המשחק וההתנסות של הילד.
-
במהלך השנה חשוב לאורך כל הדרך, להדריך ולשקף את ההתנסויות והמשחקים של הילדים על מנת שההורה יחוש שהוא היה עם ילדו בעת החוויה, יבין את ערכה הרב ויתמודד עם חווית הפציעה בקבלה והשלמה.
-
וללא יוצא מן הכלל שקיפות מחייבת בכל אירוע. חשוב להודיע בסוף היום על פציעות שגרתיות בבחינת הפניית תשומת ליבו של ההורה. כמובן שפציעות חריגות המחייבות בדיקה רפואית והשגחה, מחובתו של הגן להודיע מיידית ולדווח על כל האירוע עם זאת, החובה קיימת גם בפציעות פחות חריגות כגון נשיכות וחבלות גוף שטופלו במסגרת עזרה ראשונה בגן (חיטוי, פלסטר וכדומה…) . המטרה היא לא למנוע את החרדה, כי זה בלתי אפשרי אלה למנוע מכך שהחרדה תתרחש במפתיע ושלא במקום בו ארע התרחיש. חשוב בסוף היום להפנות את תשומת ליבו של ההורה לחבלה ולדווח כיצד ארעה עם רציונאל והמון אמפתיה .
ומה קורה עם אותם ילדים שנפצעים כל יום ?
נכון.. ישנם ילדים עם טמפרמנט גבוה, ישנם ילדים שהם מאד אקטיביים, ישנם המתקשים לווסת רגשות של תסכול ואלה מרבים להיפצע. לילדים אלו חשוב שניתן את המענה התואם את צרכיהם, ננסה לצייד אותם בכלים בהם יוכלו להתבטא בצורה פחות מסוכנת אולם לא נוכל להגביל את חופש התנועה וההתנסות שלהם בכך רק נתסכל אותם יותר. חשובה השיחה והשיתוף עם הורים לילדים אלו, מתן ההדרכה ומציאת הכלים המשותפים בבית ובגן המתאימים לצרכיהם. שיחות הדרכה ושיתוף אלו יפחיתו את רמת החרדה וההשלמה עם האופי התוקפני בביטויי המשחק שלהם.
