רקע
יעל אשכול, מנחת קבוצות הורים במכון אדלר, יוצאת נגד תרבות הרייטינג שגורמת לילדים של ימינו להתגאות בכיתה במראה החיצוני שלהם. "תרבות הכלום היא זו שמנתבת את הטרנדים האלה וקצת מסובך לשחות נגד הזרם, כי בשלב הזה בחיים חשוב יותר להיות חלק מהחבר'ה ולא חלק מהמשפחה", היא אומרת.
(על-פי: רינה רוזנברג, המלחמה החדשה בין הורים וילדים, עכבר העיר, 22.8.08)
"תרבות הרייטינג פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. היא רדודה, שטחית, קצבית ומהירה, ממוקדת במבדר, בדרמטי, ובקיצוני, בחריג, במפתיע, בשנוי במחלוקת, באישי, במציצני, תוך טשטוש גבולות בין מידע לבידור, בין מידע מערכתי לפרסום, בין הפרטי לציבורי. היא אינה כרוכה במאמץ קוגניטיבי רב, היא מציעה לצופה סיפוק מיידי של צרכיו הרגשיים ומפתה אותו להגדלה בלתי פוסקת של הצריכה… אפקט ה"רגש אותי, בוכריס" בשפת החמישייה הקאמרית, המוביל ארגוני שידור לעורר עניין בכל דרך שהיא, כדי לשרוד בתחרות על הרייטינג, מניע גם מורים בכיתה… כדי להתגבר על השעמום וליצור קשב ועניין, המורה נזקק למגוון גירויים בעלי עוצמת ריגוש גוברת והולכת. הפיתוי של המורה להשתמש בגירויים טלוויזיוניים רבי עוצמה בעידן של הפרטה בחינוך ותרבות רייטינג, הוא גדול. לפעמים, גירויים אלה מנוגדים למטרות החינוכיות."
(על-פי: חוה תדהר ואורלי מלמד, המורה בעידן הרייטינג, פנים, גיליון 24, 2003)
אחד הביטויים האחרונים של תרבות הרייטינג היא המקרה של סוזן בויל, אישה שהתחרתה בתכנית הבריטית Britain's Got Talent. בתחילה לעגו לה על המראה שלה, אך כאשר היא התחילה לשיר, היחס אליה השתנה מהקצה אל הקצה… אירוע זה יכול ללמד אותנו רבות על הדגש שהחברה שלנו שמה על מראה חיצוני ועל פופולאריות.
תרבות הרייטינג משפיעה על החברה בכלל ועל הכיתה בפרט בדרכים רבות ושונות. תלמידים בעלי "רייטינג גבוה" (יפים, מצליחים, לובשים מותגים, ויש להם הרבה חברים ברשת ובכיתה) הם המקובלים והאהובים. תרבות זאת מעודדת שטחיות וחדירה לרשות הפרט. וכך גם המורים נאלצים לרגש את התלמידים – הרגילים לקצב, לשטחיות ולרדידות של תרבות הרייטינג – לחדש להם ולרגש אותם, כדי שלא ישתעממו.
בפעילות זאת נעסוק בתלמידים ובמורים בעידן הרייטינג, המאלץ לרגש, לחדש, להיות אטרקטיביים ופופולאריים, כדי להסתדר בחברה וכדי להתקבל בה.
