תוכן
להורים יש עמדות שונות כלפי ההורות שלהם והילדים שלהם, והם מגשימים את מעשה היצירה שלהם בדרכם הייחודית. מדובר בפעולה יצירתית שיש בה הדדיות, אבל לא שוויון. במצבי דחק וטראומה, פעולה יצירתית זו נפגעת, וההורות נחסמת או קורסת. ולכן יש להבין את השפעתה של ההתנהלות ההורית בזמנים כאלה כדי להסיק מה השפעתה על הילד.
כעס של הורים הוא אחד הדברים שהכי מפחידים ילדים בגיל הרך. כשאנחנו כועסים, הם מרגישים שאיבדו אותנו, שאנחנו כבר לא אוהבים אותם. ובואו נגיד את האמת – ברגע הזה אנחנו לא בדיוק שם בשבילם…
גם כשכועסים נוכחים? באמת?
חוויית ההורות היא מסע אינסופי אל לב הרגשות. מצד אחד – רגשות נפלאים, מזוקקים, שגורמים לנו לאושר שאין לו שיעור. מצד אחר, אנחנו פוגשים תסכול וכאב שלא חווינו גם בימים הקשים ביותר שלנו, לפני היותנו הורים.
אבל אנחנו בעיקר פוגשים כעס בלתי נשלט. הכעס הזה לא דומה לשום כעס שאדם חש בחייו הבוגרים, לא מול עמיתים ומנהלים, ואפילו לא מול בני זוג או הורים.
הכעס הזה שמתפרץ מול הילדים וגורם לנו "להתפוצץ" עליהם הוא תרכובת רעילה של כאבים עמוקים ולא מודעים, וכשהוא מגיע, אנחנו מאבדים שליטה. ילדים בגיל הרך מרגישים, עוד לפני שהם יכולים לדבר, כשאנחנו כועסים עליהם. הם מרגישים שהאהבה שלנו אליהם מתרוקנת. אנחנו נעשים בעיניהם אנשים אחרים, הם מרגישים שהחליפו להם את ההורה, ושההורה הכועס לא ישמור עליהם, לא ידאג להם, לא יחבק ולא יאהב אותם.
ואף שאנחנו יודעים להגיד את המשפט הנכון: "גם כשאני כועס/ת אני אוהב/ת אותך", הילדים יודעים: כשאימא או אבא כועסים את הכעס הבלתי נשלט הזה, הכעס שכולנו נורא מתביישים בו אחר כך, כשהכעס הזה מגיע – אימא ואבא לא אוהבים בכלל.
כעס הוא אחד הקשיים המשמעותיים בהורות. הוא שורף כל חלקה טובה במערכת היחסים בין הילד להורה. המשימה הקשה ביותר בתוך מכלול הרגשות הזה תהיה לחבק את הילד הפצוע שבנו, להיות גם ההורה שלו. תגידו: "מה, עכשיו אני צריך להיות גם ההורה של הילד שלי וגם ההורה של עצמי? " התשובה היא כן. כן, אם אנחנו לא רוצים לשחזר אצל הילדים שלנו את פצעי הילדות שלנו.
חשוב מאוד להבין שאנחנו לא באמת כועסים את הכעס הבלתי נשלט הזה כי הילדים שלנו דיברו אלינו לא יפה. הם רק ילדים ועדיין לא אמורים לדבר אלינו יפה כשהם כועסים. הם עדיין בתהליך למידה. אנחנו צריכים להבין שמה שנפגע אצלנו הוא הילד הפנימי שמרגיש עכשיו מותקף, חלש, חסר אונים, קטן. הוא זה שמגיב. ולכן השאלות שאנו צריכים לשאול את עצמנו הן: איפה ההורה? היכן הרגישות והאחריות שלו? לאן נעלם המבוגר האחראי? כי אם יש לנו ילדה בת שמונה שדיברה לא יפה לאימא שלה, והאימא הופכת בתוך שנייה לבת ארבע כי פגעו בה, מה הילדה בת השמונה לומדת? האם היא תלמד להבא לדבר יפה לאימא שלה? לא.
אולי היא תלמד לפחד מאימא שלה, אף שגם זה לא בטוח. היא בעיקר תחוש כוח שרירותי שהופעל כלפיה שיביא בתורו לתחושות של כעס, ביטול עצמי ותחושה שדוחים אותה. הדבר עלול להפוך לפצע מדמם שתישא עימה גם בחייה הבוגרים. כולנו כועסים. השאלה אינה אם לכעוס או לא, הרי הכעס הרבה פעמים מגיע הרבה לפני שאנחנו מודעים לו בכלל. השאלה היא אם אנחנו יכולים להכיר בכך שהכעס משרת רק את הילד הפצוע שבתוכנו ולא את החינוך האמיתי שאנחנו רוצים להעניק לילדים שלנו.
אז מה עושים – איך מתמודדים?
כשהכעס מגיע, נִשְמוּ עמוק ודמיינו לעצמכם איך אתם מחבקים את הילד/ה הפנימי/ת שבתוככם.
גם אם לא הצלחתם והתפרצתם על הילד שלכם, דברו איתו, הסבירו לו שאתם מצטערים על האופן שבו הגבתם, והציעו לו לפתוח דף חדש ביחסים ביניכם. בלילה, לפני השינה, כשייסורי המצפון ההוריים תוקפים אתכם, חבקו את עצמכם חזק והזכירו לעצמכם כמה אתם אהובים ועושים כמיטב יכולתכם.
ועוד טיפ קטן:
ברגע שאתם מבחינים בסימנים המוקדמים של הכעס, אפשר לעשות כמה דברים כדי להירגע. הנה כמה רעיונות:
- קחו נשימה ארוכה ושחררו אנחה. נסו להאט את הנשימה.
- נסו להתרחק ממקור הכעס ועשו משהו שמרגיע אתכם, כמו להאזין למוזיקה, לדפדף בעיתון או פשוט להסתכל החוצה מהחלון.
- צאו החוצה לריצה או להליכה בשכונה.
- היכנסו למקלחת.
- לכו למקום שקט לכמה דקות.
- עשו מדיטציה מרגיעה.
יש גם סימנים פיזיים לכך שאתם מתחילים להירגע: האטה בקצב הלב והרפיית השרירים.
"הכוח לקבל תקשורת ולתקשר הוא מהות השפיות"
(אדריאן סטוקס, "חלק ומחוספס", 1951)
