תוכן

בשלהי 2019 ובתחילת 2020 התפשטה מחלת ה-COVID-19, הנגרמת על ידי נגיף קורונה (SARS-CoV-2), מסין לכל העולם. ב-11 במארס 2020 הכריז ארגון הבריאות העולמי על המחלה כעל מגפה עולמית (פנדמיה) והעריך כי שיעור ניכר מכלל אוכלוסיית העולם יידבק בנגיף. אי-לכך, מדינות ברחבי העולם, ובהן ישראל, הכריזו על מצב חירום והודיעו על הגבלות והנחיות שמטרתן ליישם את עיקרון הריחוק החברתי (Social Distancing) אשר נועד להאט את התפשטות התחלואה.

כתוצאה מכך, יחידים ומשפחות שהו ימים רבים בסגר בבתיהם ולא יצאו למסגרות עבודה, לימודים ופנאי.  מציאות זו נכונה עדיין לרבות מן המשפחות, ועל רקע אי-הוודאות הכרוכה בפנדמיה היא עלולה לחזור על עצמה בעתיד. לצד ילדים ומשפחות שמשבר הקורונה ומדיניות הסגר אולי היטיבה עימם, למשל בכך שאפשרה זמן לבילוי משפחתי ולפעילות פנאי, במשפחות אחרות לשילוב בין חרדה קיומית ללחצים בריאותיים, כלכליים ומשפחתיים יש פוטנציאל לייצר מצבי סיכון לילדים ולבני נוער, ובמיוחד למי שהבית הוא סכנה עבורו. לצד הסיכון הגובר, מערכות התמיכה המלוות ילדים ומשפחות בימים כתיקונם פעלו במתכונת מצומצמת או הושבתו לחלוטין. רבות מן המערכות הללו טרם חזרו לשגרת פעילות, ובכך, פוחתת היכולת לאתר את אותם ילדים ובני נוער ולסייע להם ולמשפחותיהם, דווקא בתקופה רוויית סכנות.

לקריאת המאמר המלא