שלום רב
בשאלה ששלחת יש שני חלקים ואתייחס לכל אחד בנפרד. הבעיה האחת היא הרצון לנצח תמיד. הבעיה השנייה היא הדרך בה הילד מתמודד (או לא מתמודד) עם חוסר היכולת להפסיד. כלומר התקפי הזעם.
בשיטוט באינטרנט מצאתי שני מאמרים מצוינים, קריאים מאוד ובנויים היטב, שמסבירים את הבעיה הראשונה ונותנים להורים שלל עצות להתמודדות ולפתרון הבעיה. אני מצרפת קישוריות למאמרים:

מאמר של פרופ' עמוס רולידד:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3564811,00.html

מאמר של שגית כהן:
https://www.hamishpacha.co.il/index.php?dir=site&page=articles&op=item&cs=3350&mode=print

ולבעיה השנייה: "הרבה מאוד ילדים, רגילים ונחמדים, מתפרצים בהתקפי זעם כדי להתמודד עם תסכול, או כעס, או כדרך להודיע לעולם שהם הבוס" (וייקוף ויונל, 2008, ע' 159[1]). כך וייקוף ויונל מתחילים את הפרק שלהם על התקפי זעם. ניתן להפחית את מספר ההתקפים על ידי התנהגות מובנית ונשלטת שלכם, ההורים.
וייקוף ויונל מחלקים את הנושא לשלבים של מניעת הבעיה ו – פתרון הבעיה.
למניעת הבעיה (לפני שההתקף מגיע):
1. ניתן ללמד את ילדכם כיצד להתמודד עם תסכול וכעס. שוחחו איתו על דרכים נוספות שבהן ניתן לפתור בעיות. תנו דוגמא מעצמכם, ספרו לו מה עשיתם כאשר נתקלתם בבעיה שהכעיסה אתכם מאוד. כמובן שאפשר לעשות זאת רק כאשר הילד רגוע, נינוח ופנוי רגשית לשיחה כזו. (ואל תצפו שהוא יישם את המסקנות מיד).
2. בנוסף, כדאי לשבח אותו על מצבים שבהם הוא נתקל בקושי והתמודד נכון (הרכבת משחק, הכנת שיעורי בית וכו'). בשיחה כזו הראו לו את הקושי שעימו הוא התמודד והבהירו לו באיזו אסטרטגיה הוא נקט. במהלך הזמן הוא יקשר את האסטרטגיה עם פתרון הבעיה שלו.
3. אל תחכו להתפרצות. כאשר אתם רואים שהמצב קשה לו, והוא קרוב להתפרצות, נסו להשתלט על המצב. אמרו אמירה מרגיעה, או נסו לעזור לו תוך הדהוד הקושי.
לפתרון הבעיה (כאשר ההתקף מגיע):
1. התעלמו מהתקף הזעם. התרחקו מהילד, הכניסו אותו לחדרו או עברו אתם לחדר אחר. התקף זעם מבקש קהל. אם אין קהל – הוא ידעך. אם הילד אלים או תוקפני – שמרו עליו אבל אל תאמרו כלום.
2. שמרו על קור רוח למרות הקושי האדיר. אמרו לעצמכם בשקט שחשוב שילדכם ילמד שהוא אינו יכול לנצח תמיד, או לקבל כל מה שהוא רוצה. ילדכם לומד להיות מציאותי ואתם לומדים להציב לו גבולות של התנהגות מקובלת. שמירה על קור רוח היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עימו כשהוא נרגז. כל דרך אחרת תגרום לכם תחושות של הפסד, ושל מתח, ולו היא תגרום תחושה שהוא יצליח, כי הוא מקבל תשומת לב.
3. מיד לאחר שהילד נרגע – שבחו אותו על כך שהוא נרגע, ושחקו איתו במשחק שאינו מתסכל אותו, או העסיקו אותו במשהו שהוא אוהב אבל תהיו לידו. הראו לו שאתם אוהבים אותו. תוך כדי כך אמרו לו: "אני שמח שאתה מתנהג יותר טוב עכשיו. אני אוהב אותך, אבל לא אוהב צרחות וצעקות". כך הילד יבין שהתעלמתם רק מהתקף הזעם, ומההתנהגויות הלא נעימות, ולא ממנו.
ובכללי:
1. אל תנסו לשוחח בהגיון או לתת הסברים במהלך התקף הזעם. זהו בזבוז זמן מוחלט. כל ניסיון לשוחח רק יעצים את ההתקף כי זה מספק לילד קהל.
2. אל תאבדו שליטה בעצמכם. זה מהווה דגם לא טוב לילד. דווקא שליטה עצמית שלכם מהווה דוגמא טובה לילד.
3. בנוסף: אל תזכירו את ההתקף מאוחר יותר, אל תביישו אותו ("אתה ילד רע") ואל תענישו אותו על ההתקף ("בגלל שצרחת אז לא תקבל….").

בהצלחה
ד"ר עידית ליוש

[1] וייקוף, ג. ל. ויונל, ב. (2008). לחנך בלי צעקות ובלי מכות. תל אביב: מטר.