תוכן

פרופ' עמוס רולידר בטוח שיש לו פתרון לצמצום האלימות בבתי הספר: החזרת הסמכות למורה · התוכנית שלו שכבר פועלת ב-15 מוסדות, כוללת משמעת קפדנית, תיעוד מדוקדק של הנעשה בכיתה – לצד תגמול חיובי לילדים טובים ודרישות גבוהות מהמורים · בינתיים הנתונים מראים שהשיטה עובדת, אבל לא כולם מרוצים: "עם כל האלימות בחברה רולידר הפך מאוד אטרקטיבי", אומר בכיר במשרד החינוך, "השאלה היא מה מחיר השיטות שלו".

כמה ימים לאחר פרסום דוח האלימות שהגיש פרופ' רמי בנבנישתי למשרד החינוך, ושרטט מציאות אלימה כמעט בכל בית ספר ובכל גיל, משוכנע פרופסור אחר, עמוס רולידר, כי התוכנית שפיתח ומיושמת בכ-15 בתי ספר היא הפתרון הטוב ביותר לבעיית האלימות. במשפטים קצרים, נעדרי סימן שאלה, הוא תוקף את התוכניות הקיימות ("שרק מציעות לדבר על בעיית האלימות, כאילו התלמידים האלימים לא מבינים את מעשיהם"), ומציג עמדה הפוכה לגישה השלטת כיום במשרד החינוך: מערכת נוקשה וקפדנית של עונשים וסנקציות, לצד תגמול לתלמידים על התנהגות חיובית. אי אפשר לטעות בדגל המתנוסס מעל התוכנית של פרופ' רולידר: להחזיר למורים את המאפיין שהם כה מרבים להתלונן על היעלמותו – הסמכות.

על פי הסקר של פרופ' בנבנישתי מהאוניברסיטה העברית, כמעט כל התלמידים בבתי הספר נחשפו לאלימות מילולית, כחצי מהם נפלו קורבן לאלימות פיזית מתונה (איומים, דחיפות ואגרופים), ואחד מכל חמישה תלמידים דיווח שהיה קורבן לאירוע אלימות קשה (סחיטה באיומים או פציעה). קרוב לחצי מהתלמידים חושבים שיש אווירה אלימה בבית הספר, וכ-27 אחוז מהם חשים חוסר ביטחון במהלך הלימודים.

נתונים אלה ודומים להם שאסף בעצמו, אינם מפתיעים את פרופ' רולידר, ראש המכון להתנהגות אנטי-חברתית במוסדות חינוך במכללת עמק יזרעאל. לדבריו, רוב התוכניות לטיפול באלימות מתבססות על ההנחה שאפשר לטפל בבעיה, אם יהיו התלמידים מודעים יותר להתנהגות האלימה שלהם, יבינו את סבל חבריהם ויגלו כלפיהם אמפתיה. "יש רק בעיה אחת בתפיסה הזו: המחקרים מראים שאין שום בעיה קוגניטיבית אצל הילדים האלימים", אומר רולידר, "לא רק שהם מבינים בדיוק מה הם עושים, אלא הם גם יודעים כיצד להתנהג אחרת".

גם ההורים אחראים

"הטעות הקונספטואלית" של משרד החינוך, לפי רולידר, היא ששינוי בעמדות התלמידים, למשל באמצעות התוכניות לטיפול באלימות, יביא לשיפור גם בהתנהגותם. רולידר מציג תפיסה שונה לגמרי. כדי להגיע לשינוי בהתנהגות של התלמידים, יש קודם כול לשנות את האינטראקציה היומיומית שלהם בבית הספר עם המורים. "לתוכניות הקיימות אין כל קשר למצבים שבהם התלמידים נכשלים פעם אחר פעם", טוען רולידר, "למשל, כאשר מעבירים חומר מסובך בכיתה, או כאשר צריך לסיים את ההפסקה ולהיכנס ללמוד. בכל פעם שקשה לילד, הוא מתפרץ, לפעמים גם באלימות".

לא במקרה מבסס רולידר חלק משמעותי מהגישה שפיתח על רעיונות בדבר "קריסת הסמכות ההורית", אשר בשנים האחרונות הפכו למקובלים מאוד באקדמיה וגם במשרד החינוך, שמעביר להורים סדנאות מיוחדות לשיקום סמכותם. "המבוגר הוא משרתו של הילד – אין איפוק והבלגה, אין הצבת גבולות. זו הסיבה שבגללה התלמידים מגיעים כיום לבית הספר, כשהם לא מסוגלים להתמודד עם אתגרי למידה רגילים", אומר רולידר.

לדבריו, גם המורים עצמם לא יודעים איך לטפל באלימות, פשוט כי לא קיבלו הכשרה מתאימה במכללות להוראה (לפי אחד המחקרים שערך, כמעט 90 אחוז מהם מודים שאינם יודעים להתמודד עם סירוב של תלמידים לבצע הנחיות).

תוכנית הרא"ל (ראשי תיבות של הבלגה, ריסון, איפוק ולמידה) שפיתח רולידר מיושמת כעת בכ-15 בתי ספר ברחבי הארץ. באלפי מנשה צנח שיעור האלימות הפיזית (על פי דיווחי התלמידים) מ-64 אחוז לפני תחילת התוכנית, ל-14 אחוז בלבד כעבור שלוש שנים. אבל את התוצאות אפשר כנראה לראות בתוך זמן קצר יותר: על פי סקר בתיכון הדתי בקריית מלאכי, ארבעה חודשים לאחר תחילת היישום ירד שיעור התלמידים שדיווחו כי הציקו להם מילולית, מכמעט 70 אחוז ל-40 אחוז, ושיעור התלמידים שנפלו קורבן לאלימות פיזית קטן מכ-47 אחוז לכ-28 אחוז. במקביל, ציינו 62 אחוז שהם נהנים לבוא לבית הספר, ואחוז דומה דיווחו כי כעת "למורים אכפת ממני".

בלי לעגל פינות

כ-500 בני נוער לומדים בתיכון הדתי בקריית מלאכי, השייך לרשת אמי"ת. שיעור העולים החדשים, רובם המכריע מאתיופיה, הוא יותר מ-50 אחוז, ובכיתות מסוימות בחטיבת הביניים מטפס שיעורם עד לכ-100 אחוז. לכך צריך להוסיף גם את המצב הסוציו-אקונומי הקשה – מקום 80 בדירוג החברתי-כלכלי של הערים בישראל שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחרי שדרות וירוחם למשל.

"היו כיתות שהמורים בהן כמעט הרימו ידיים", אומר המנהל, הרב אופיר כהן. "התלמידים נכנסו ויצאו כל הזמן מחדרי הלימוד, הייתה שוטטות ונשירה סמויה. לא הייתה כאן אלימות פיזית קשה, אבל בהחלט היו מקרים רבים של הטרדות, איומים וסירוב לקבל מרות של מורים". המצב החמיר עד כדי כך שחלק מהמורים הודיעו שהם מסרבים להיכנס לכיתה בעייתית במיוחד.

לפני כשנתיים החל צוות המורים ללמוד את תוכנית הרא"ל, ולהתאים אותה לצרכיו. בתחילת השנה הנוכחית, בטקס חגיגי עם ההורים, עם העירייה ועם נציגי משרד החינוך, החל היישום בפועל. אחד המרכיבים בתוכנית למשל הוא הבניה אחרת של מערך השיעורים: הצלצול הראשון, חמש דקות לפני תחילת השיעור, מיועד בכלל למורים, ומסמן להם להיכנס לכיתות ולהתכונן לשיעור: לכתוב על גבי לוח נפרד את נושא השיעור ומטרותיו ואת שיעורי הבית.

הצלצול השני מציין את תחילת השיעור, וכל כניסה של תלמיד אחריו גוררת רישום של איחור. בחמש הדקות הראשונות של השיעור מוודא המורה אם כל התלמידים אכן הכינו את שיעורי הבית, ובודק גם תלבושת אחידה, הבאת ספרים ומחברות וכו'. את היומנים המוכרים של המורים החליף דף ממוחשב, שמוזן למחשב המרכזי בסוף יום הלימודים. חמש דקות לפני תום השיעור מופעל הצלצול השלישי, וכעת מבקש המורה משוב מהתלמידים עצמם על העברת השיעור. בצלצול הרביעי יוצאים להפסקה.

גם במהלך השיעור הכול נרשם ומתועד. התנהגות חריגה כמו התפרצות או דיבור שלא ברשות נרשמת על הלוח הנוסף. לאחר שלושה מקרים כאלה, או במקרה של "חציית גבול בל יעבור" כהגדרת רולידר (התחצפות למורה, סירוב לבצע הוראה או שימוש באלימות), מוכרז בכיתה "פסק זמן", והתלמיד העבריין מוצא מיד על ידי צוות מיוחד (לא המורים אלא "מדריכי מוגנות") לחדר אחר, שבו הוא נדרש בדרך כלל להעתיק ערך כלשהו מאנציקלופדיה – וחוזר לאחר מכן לכיתה. הזעקת "מדריכי המוגנות" נעשית במכשירי קשר.

פעם בשבוע מקבלים כל התלמידים מכתבים להורים בהתאם להתנהגותם: האחד בצבע ירוק על "התנהגות ללא רבב", השני בצבע צהוב על "הקפדה על כללי ההתנהגות הנאותים", והשלישי בצבע אדום ובו פירוט הסעיפים שבהם נכשל התלמיד. צבירת "מכתבים ירוקים" מזכה את התלמיד בתגמול חיובי (ספר, כדורגל) ובמקרה של כיתה מצטיינת – ביום כיף.

המשמעות קפדנית במיוחד, ודווקא ההוראות בתחום פשוט לכאורה כמו חלוקת דפי עבודה לתלמידים, מדגימות זאת. "חשוב מאוד להקפיד שלא תתאפשר קימה מהמקום זמן העבודה על הדפים", נכתב במסמך המפרט כיצד יש לעבוד בכיתה, "בשלוש עד חמש הדקות הראשונות לא יתקבלו שאלות, ומי שנתקל בקושי – שימשיך הלאה", "סיוע יעיל לתלמיד נמשך עד 20 שניות. מומלץ לא ללוות את הסיוע בישיבה ליד התלמיד" ו"יש להקפיד כי התלמידים מצביעים לקבלת עזרה, ואינם קוראים בשם המורה".

חלק מהמורים הוותיקים התנגד להכנסת התוכנית, וגם ארגון המורים תבע תגמול על שעות ההכנה הרבות. אבל בינתיים המורים תומכים. "התלמידים משתדלים מאוד להיות בסדר, כי הם יודעים שיש אחריהם מעקב", מספרת תמר שלמה, מחנכת באחת מכיתות ט'. "אם פעם תלמיד שאיחר היה פשוט נכנס לכיתה, הרי שעכשיו הוא דואג להביא אישור על כל היעדרות". אילנה עמר, מורה נוספת, מחזקת אותה: "אנחנו לא לבד יותר, לא עומדים חסרי אונים מול תלמיד שמסרב לשתף פעולה או מתפרע. התלמידים יודעים מה מצפים מהם, ופועלים בהתאם".

תוכנית הרא"ל הפחיתה אמנם את ממדי האלימות, אך לא העלימה אותה לגמרי. "כל מנהל שמתגאה בכך שבבית הספר שלו אין אלימות – מטייח את המציאות", אומר כהן. "הדבר החשוב יותר הוא איך מתמודדים עם הבעיה. מצאנו שהדרך היעילה ביותר היא להציב מסגרות בפני התלמידים. מערכת החינוך הלכה רחוק מדי בכיוון של זכויות התלמיד".

"אנחנו חוזרים עכשיו לתקופה מוקדמת יותר, כשהיה יותר כבוד למורים. זו חזרה לתפיסה מסורתית של החינוך", מוסיפה לירון בוקי, מורה לערבית בבית הספר. בוקי והמורים האחרים המדברים על סמכותם שנמצאה מחדש צודקים. התפיסות שבבסיס תוכנית הרא"ל הן אכן שמרניות, ומעוררות זיכרונות מתקופות קודמות. השאלה היא אם אפשר לקיים את סמכות המורה לא רק ברישום קפדני ובמכתבים להורים. במקום "התלמיד במרכז", מדברים בקריית מלאכי על "המורה במרכז".

"כשאומרים לי שאנחנו מחזירים את המצב 20 ו-30 שנה אחורה, אני אומר תודה", אומר רולידר. "אנחנו משלמים עכשיו, במחיר של קריסה חינוכית, על הגישה המאמינה שאם רק נאהב את הילד, הכול יהיה נפלא. אנחנו מפחדים מהתלמידים, מתחנפים אליהם, מבקשים את רחמיהם. הגיע הזמן לקחת חזרה את היוזמה".

עם כל המעקב אחר התנהגות התלמידים, החינוך עצמו לא הולך קצת לאיבוד?

"דווקא לא. אחד המרכיבים בתוכנית הוא להפחית את הפסיביות של התלמיד בשיעור, ולהפוך אותו לאקטיבי יותר. בגישה הזו המורים משתמשים הרבה יותר בדפי עבודה, ולכן גם הלמידה יוצאת נשכרת".

נקמת היורמים

ומה אומרים התלמידים עצמם? טל אזולאי מכיתה י' הבינה מהר את המסר העיקרי של התוכנית: "לומדים כאן להתאפק ולהבליג. על התלמידים הטובים התוכנית לא השפיעה, אבל המופרעים מרסנים את עצמם, כי הם יודעים שיהיה עונש". הדר ירושלמי, גם היא מכיתה י', מוסיפה ש"יש שינוי גדול בבית הספר. קודם הסתכלו עלינו מגבוה, אבל עכשיו מקנאים בנו. הרבה חברים שלי רוצים לעבור ללמוד כאן, כי יודעים שיש מסגרת".

לא כל התלמידים שותפים לתחושות האלה. מחוץ לגדר בית הספר אומרת תלמידה אחת ש"הלימודים כאן נהפכו לבית סוהר, זה מדכא מאוד. אי אפשר לעשות שום דבר, בלי שאיזו מורה תעיר לך ותאיים עליך במכתב להורים. דווקא יש הרבה תלמידים שרוצים עכשיו לעזוב את בית הספר".

לא רק חלק מהתלמידים מסתייגים. במשרד החינוך, בעיקר באגף הפסיכולוגי-ייעוצי המפעיל כמה תוכניות לצמצום אלימות, אין הרבה מילים טובות על תוכנית הרא"ל. "גם במשטרים אפלים אפשר להביא את האזרחים להתנהגות טובה, אבל במאה ה-21, בעולם דמוקרטי ונאור, התפיסה הזו לא עובדת יותר", אומר גורם בכיר במשרד. "אפילו צה"ל מחפש את האיזון בין מוטיבציה פנימית לבין הוראות ברורות ומשמעת. עם כל האלימות בחברה והבלבול שהיא מביאה איתה, רולידר הפך מאוד אטרקטיבי, בזכות ההבטחות שלו לשקט בבתי הספר. השאלה היא רק מה המחיר, במיוחד בטווח הארוך, של השיטות שלו".

גם מחבר דוח האלימות פרופ' בנבנישתי לא ממהר להתלהב מתוכנית הרא"ל. "חלק מהעקרונות של רולידר מופיעים גם בספרות המחקר, כמו הצורך להתייחס גם לתלמידים שמנהגים כשורה. מנגד, צריך לשאול עד כמה אפשר להבנות את עבודת המורה בכיתה, ולדרוש ממנו לפעול בדרכים מוגדרות, בלי לתת לו אפשרות לבחור בצורה גמישה את מעשיו. כבר שמעתי מורים שאומרים כי התוכנית פוגעת בעבודתם, שהם מרגישים שנכפית עליהם דרך פעולה מסוימת מאוד. שאלה נוספת שאין לנו בינתיים תשובה עליה, היא אם ניתן להגיע בהשקעה דומה להישגים טובים לא פחות אבל באמצעים אחרים".