בני הבכור בן ה- 6 (ויש לו אח קטן בן 1.5), לומד בכיתה א' בבית הספר. יצא כך, שכל החברים שלו מגן חובה לומדים בבית ספר אחר. בני מתלונן שאין לו חברים, למרות שהמורה מספרת שהוא משחק עם ילדים בהפסקות. המורה אומרת גם שהוא לא מרוכז בשיעורים. אבל סה"כ הוא תלמיד טוב.
בבית, הוא מתעצבן ואומר שכולם מעצבנים אותו. עבר עליו שבוע קשה של האזעקות (אנו גרים באשדוד), ולאחר מכן, מאוד התרגש/בכה כשאבא שלו נסע לחו"ל לשבוע (וזה לא פעם ראשונה שהוא נוסע מטעם העבודה). בשבוע הנוכחי כשעשינו שעורי בית בסלון ואחיו הקטן נגע בכל הדברים שלו, הוא התעצבן מאוד ואמר שלא יכול לחיות ככה. אמרתי שהוא לא יכול לדבר ככה, זה לא טוב ושאלתי "אז מה נשאר?". ענה לי: "למות" !!!!! מאיפה יש לו בכלל מחשבות כאלו? הוא אמר את זה די רציני. אם הוא אומר דברים כאלו פעם או פעמיים אני צריכה לפנות איתו לאיש מקצוע? פסיכולוג? או שלא להתייחס למה שאמר? זה מאוד מדאיג אותי. למי לפנות? למה הוא מדבר כך? הוא ילד מאוד טוב, חכם, צוחק בכיף, אוהבה משחקי מחשב. הוא עקשן, קשה לו במעברים ולעיתים עושה שטויות, נראה לי בהתאם לגיל שלו. רוב זמן משעמם לו – כך הוא אומר. ויש לו הרבה משחקים. כשמתאפשר לי, נפגש עם חברים מהגן או בית ספר אצלנו או אצלם בבית. הולך לחוג קרטה. וגם עוזר לי לשמור על אחיו.
אודה מאוד להתייחסותכם והכוונה…