תוכן
לקובץ המלא.
כמו כן, מוצגות השאלות המרכזיות שמופיעות אצל אנשים רבים לגבי ההתנהלות בתוך מערכת יחסים ואת הדרך שתקשורת מקרבת מציעה בנדון.
לפניכם דוגמה לשאלות מסוג זה:
שאלה 4 : איך לטפל בקונפליקט שכבר קיים?
התשובה הקצרה היא: לאט לאט… ומתוך מודעות והקשבה הדדית.
ובהרחבה:
מצבי משבר הם לא סוף העולם. נהפוך הוא. הם יכולים להפוך להזדמנויות להעמקת הקשר, בעיקר כשמטפלים בהם ויוצאים מהם ביחד. למעשה, הם חלק בלתי נפרד מחיינו מעצם העובדה שלכולנו יש מנגנונים, אישיות, העדפות, צרכים, רגשות – שלא תמיד מתאימים למה שהצד השני זקוק לו בזמן מסוים. בהבנה שלי, יחסים מוצלחים לא נמדדים או מתנהלים בהעדר קונפליקטים, אלא בשני מישורים:
1) בכך שכל אחד מהצדדים דואג לעצמו – במובן החיובי והעמוק של המלה: אתם דואגים לפתח אכפתיות וחמלה לעצמכם, דואגים להתפתחותכם, למילוי הצרכים שלכם (גם באמצעות בקשות במקום דרישות), להתנהגותכם ולתגובותיכם. נקודה זו חשובה במיוחד בזמן קונפליקט קיים.
2 )בכך ששני הצדדים יודעים ומוכנים להידבר (כלומר, להביא את עצמם במלואם לדיאלוג – ולדעת להקשיב באמת לצד השני), וכך לצאת ממצב המשבר ביחד.
קונפליקט, מטבעו, יוצר קודם-כל ריחוק. אנחנו ממוקדים ברצון שלנו וחווים את האחר כמכשול להשגתו. במצב הזה אנחנו נוטים בקלות להגיב בהתקפה, להשמיע איומים ולבוא בדרישות. כי אנחנו רואים באחר את הגורם למצב המצוקה שלנו, או את הצד ה"לא-בסדר", וטועים לחשוב (מתוך העיוורון הרגעי או המתמשך), שרק אם הוא או היא ישנוּ את התנהגותם – תבוא לנו רווחה. אלא שבראותנו את האחר כאויב ) גם אם זמני(אנחנו שוכחים שני דברים מרכזיים: האחד – לשמר את החיבור עם עצמנו באמצעות מודעות למה שבאמת חשוב לנו מתחת לפני הדברים (שאיננו בהכרח הנושא שעליו אנחנו רבים עכשיו, או ההתנהגות שאנחנו רוצים שתשתנה), והשני – לשמר את החיבור עם הצד המעורב. כיוון שמדובר ברגשות ובצרכים עמוקים של שני הצדדים, שבמצבי קונפליקט לא זוכים להבנה ולרוב גם לא להקשבה, חיוני לחדש את האמון בזה שלשני הצדדים אכפת זה מזה. עד שלא נשקם את הקשר, כלומר, נגיע להבנה ולביטוי של עצמנו ושל השני מתוך חמלה, ונמצא מחדש את תחושת האמון, החיבור והקרבה בינינו, לא נצליח למצוא מוצא שיעבוד לאורך-זמן לשנינו.
כלומר, העיקרון המנחה כאן הוא – לא לחפש פתרונות לפני שנוצר חיבור, כי זה נועד מראש לכישלון ולהחרפת הקונפליקט. (חזרו לקרוא טעות #4) וגם – הדרך היעילה לטפל בכך היא לא תוך כדי סערת-הרוחות של הקונפליקט (קראו תשובה לשאלה #1 , על חשיבות ההתכוננות לשיחות מהסוג הזה). חשוב מאד לזכור, שקונפליקט נוצר כמעט תמיד סביב התנהגויות, ערכים והעדפות, לא סביב צרכים. לכן, ויכוחים אינסופיים על "מי צודק" ועל התנהגויות "נכונות" – לא מוליכים לשום מקום. לעומת זאת, זיהוי הצרכים שלכם ושל הצד השני וניהול כמה וכמה שיחות במישור הזה, של הצרכים – מחוללים לרוב מפנה ממשי ב אופן ההתנהלות של הדיון המורכב, באיכות הקשר ובסופו של דבר, בפתרון המצב.
עד כאן התייחסתי בעיקר לקונפליקטים מתמשכים. ואני רוצה בכמה מלים להתייחס גם לסוגיית ההתנהלות בזמן המריבה עצמה. חשוב כאן להבחין בין ניהול קונפליקטים שברקע שלהם יש שיחות מקרבות, לבין כאלו שלא. המצב השני הוא כמובן היותר מוכר. במצב הזה, שבו אין בינינו תהליך של התקרבות מודעת (אלא, במקרה הטוב, מהלכי פיוס התנהגותיים), אם אני בכלל רוצה לחולל שינוי כלשהו, אבל לא מסוגלת לדבר אחרת באותו רגע, מה שאני יכולה לעשות הוא לעצור ברגע שאני מזהה שאני נגררת לתוך ויכוח אוטומטי ולפרוש מהמערכה. חשוב שאיידע את הצד השני שזה מה שאני עושה, כלומר, שלא אפרוש כאקט של מחאה. לעומת זאת, אם אני מצליחה להביא את עצמי לדבר אחרת, כלומר, לעצור את האוטומט ולבחור באיזשהו אקט של התקרבות, בין אם בדיבור או בהקשבה לצד השני – אשריי, ואין מה להוסיף. כי זה כשלעצמו יחולל שינוי.
האפשרות השנייה, שבה, כחלק מהקשר בינינו, אנחנו מקיימים ניסיון דו-צדדי להכניס יותר קרבה והבנה ליחסים, ושאנחנו באופן מודע מנסים לפתור ולהקל את מצבי הקונפליקט בינינו, נותנת מרחב-תמרון מעט גדול יותר. קודם כל, משום שעצם קיומם ברקע של מפגשים יזומים ליצירת קרבה, יוצר תשתית אחרת של אמון, גם אם אנחנו נופלים לאוטומטים בזמן מריבות. כי יש לאן לחזור. שנינו יודעים שתהיה לנו ההזדמנות להשמיע ולהישמע. איכשהו זה גם צובע את הריב עצמו בצבעים טיפה פחות קודרים. לפעמים… וגם – באותן שיחות שמחוץ-לסיטואציה, כשאנחנו מדברים על הדברים ביחד, אפשר ליצור הסכמות משותפות גם לגבי ההתנהגות בעת הסערה. למשל, להחליט על קוד, שאם אחד הצדדים משתמש בו – הצד השני עוצר, ברגע שהוא יכול, את הדפוס האוטומטי, ואם אפשרי לשניהם, או לאחד מהם – עושים גם את המאמץ להמשיך את ניהול הדיאלוג באופן מקרב יותר.
לא שזה קל, או שזה פותר את כל הבעיות, אבל זה אפשרי. בכל מקרה, ככל שנקדים לדבר את השיחות הלא – מדוברות בינינו, ונתעקש לזהות את הצרכים של כולנו, להקשיב להם ולהבין אותם – יחול שינוי גם בעומס הרגשי וגם בתכיפות קיומם של קונפליקטים טעונים בינינו.
