תוכן
התפרצות כעס
מדובר בתופעה בה הילד מתפרץ בהתקף זעם, צורח, בוכה, נשכב על הרצפה, רוקע ברגליו ולא נרגע במשך חצי שעה או יותר. התופעה מאפיינת בעיקר ילדים בגיל שבין שלוש לארבע וחצי, כאשר לרוב אלו ילדים חזקים רגשית, נבונים ומפונקים. במרבית המקרים התפתחותם השיכלית מקדימה את ההתפתחות הרגשית ולכן הם מתקשים לעמוד בפני תסכול, אפילו הקטן ביותר.
מה עושים?
בזמן התקף – חשוב לשמור על קור רוח, להגיב בשקט, בענייניות אך בתקיפות. מומלץ להחזיק את הילד בזרועותינו, או להניח אותו בחדר שקט עם מזרונים וכריות עד שיירגע. רק אחרי שנרגע, אפשר לדבר איתו על דרכים חלופיות לפתור את הבעיה ולהתגבר על התסכול.
בין ההתקפים – מומלץ לאמן את הילד לעמוד בתסכולים, להכין אותו מראש למצבים שבהם יהיה עליו לחכות, להתפשר או לוותר על משהו שהוא רוצה. מותר אפילו להעמיד אותו בכוונה במצב של תסכול מבוקר, וללמד אותו כיצד ניתן להתמודד עם מצב כזה. אין לנסות ו"לפצות" את הילד עם ממתק או משחק, כדי שלא לחזק את ההתנהגות. לרוב, התופעה נחלשת או חולפת מעצמה ואינה פוגעת בהתפתחותו התקינה של הילד.
חרדת נטישה
בעיה שכמעט כל ילד חווה ברמה כזו או אחרת במהלך ילדותו. כשהיא חזקה מאוד או נמשכת זמן רב, מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי. חרדת הנטישה יכולה לבוא לידי ביטוי בקשיי פרידה מההורים בבוקר, בתלונות על כאבי בטן או כאב ראש במהלך היום, בשאלות רבות כמו "איפה אבא"? ו"מתי אמא תיקח אותי היום"?, תלונות על כך שלא טוב לו בגן או בבית הספר ועוד. לעיתים ישנה רתיעה מהגננת או המורה או לחילופין היצמדות מוגזמת אליה (כתחליף אם).
מה עושים?
כדאי לסכם יחד עם הגננת או המורה על טקס קצר וקבוע של פרידה, ולאחר מכן להסתובב מבלי להציץ מהגדר, להתקשר וכדומה. מומלץ לתת לילד משחק או תעסוקה ולשבח אותו על כך שהתגבר על הפרידה.
לא מומלץ לקחת אותו בידיים, לרחם עליו ולפצות אותו, מכיוון שהדבר עלול בהמשך להעצים את תחושת החסך של הילד ואת געגועיו לאם האמיתית. במקרים קשים, ניתן לסכם על תהליך גמילה הדרגתי שבמסגרתו בכל יום, האם נשארת אתו פחות ופחות, עד לפרידה הסופית.
אפשר להיעזר ב"אובייקט מעבר", כלומר חפץ או צעצוע רך שהילד מביא מהבית, שעשוי לעזור לו לעכל בהדרגה את עובדת היותו לבד.
דיכאון ילדות
דיכאון בילדות נראה שונה מדיכאון אצל מבוגרים, ולכן לעיתים קרובות אנו מייחסים את ההתנהגות של הילד לגורמים מוטעים. מבחינת ההתנהגות, דיכאון אצל ילדים בא לידי ביטוי דווקא בפעילות יתר, עצבנות, קשיי הרדמות וגם קשיי קשב. מצד שני, כמו אצל מבוגרים, ילדים דכאוניים מתקשים ליהנות מאוכל, מסרטים, ממשחקים חברתיים ואפילו מחיבוק. לעיתים יש להם התפרצויות זעם או התפרצויות של בכי ממושך, שסיבתו לא ברורה. ילדים כאלה גם מתלוננים על כאבים ומחלות מסוגים שונים, ונרגעים מעצם הטיפול בהם (אפילו ב"פלאסבו" – תרופת דמה).
מה עושים?
רצוי לנסות ולבדוק האם הילד קורבן להתעללות כלשהי או האם חש מוזנח, ובמידת הצורך לבקש התערבות של פסיכולוגית או עובדת סוציאלית. כדאי לתת לילד יחס חם ותומך, גם אם נדמה כאילו הוא איננו מגיב חזרה.
אם ידועה סיבה אפשרית לדיכאון, רצוי לעזור לילד לעבד אותה בעזרת גורם מקצועי (כמו לאחר גירושי הורים, מוות או מחלה של אדם קרוב וכדומה).
בגן או בכיתה רצוי לנסות ולהרבות בפעילויות שידוע כי הילד נהנה מהן כמו משחק בחצר, טיול, ריקוד, גם אם זה על חשבון למידה.
הפרעות בתקשורת
הכוונה איננה ל"אוטיזם" או לעיכוב שפתי, אלא לתופעות "רכות" יותר כמו: נטייה להתנתקות מהסביבה, התנהגויות מוזרות וסטריאוטיפיות, נטייה לחזרתיות ואפילו אובססיביות, שימוש ב"שפה פרטית" שקשה לאחרים להבינה וכדומה. הקושי העיקרי של ילדים אלה הוא בתקשורת זורמת ומותאמת עם ילדים ועם הגננת או המורה, ועקב כך גם נטייה להתבודדות (מרבה לשחק עם עצמו), קושי בלמידה וקיום בעיות חברתיות. לעיתים נראה כאילו ילד כזה משוחח או משחק עם ילד אחר, אבל כשבוחנים את התנהגותו מקרוב, מגלים שזהו דו-שיח לכאורה, ולמעשה הילד כלל לא מתייחס לדבריו או למעשיו של העומד מולו. תופעה בולטת נוספת היא קושי באמפתיה כלפי רגשותיהם של הילדים האחרים ואי שיתוף ברגשותיו שלו.
מה עושים?
דווקא עם ילדים כאלה, חשוב להתעקש ולשלב אותם בפעילויות קבוצתיות מהנות כגון ריתמוסיקה, מפגש, משחקי כדור ושיחות. גם כשהילד משחק עם עצמו, מדבר לעצמו או שקוע בעולמו, מומלץ מדי פעם לשקף לו את התנהגותו, את רגשותיו ואולי אפילו את מחשבותיו, או להציע לו להמחיז אותם, עם בובה או ילד אחר.
אם הילד מבצע טקס מוזר או עוסק בפעילות סטריאוטיפית, כדאי לנסות ולגלות ביחד אתו את המשמעות או ההיגיון של אותה התנהגות, ולקשר אותה למציאות. בשיחות עם הילד, רצוי להרבות בשאלות פתוחות, וללמד אותו לענות לעניין, להסביר את תשובותיו, וגם לנסות לנסח את הרגשתו ביחס לנושא הנדון.
אגרסיה
תוקפנות היא מנגנון שחלקו מולד וחלקו נרכש, ומטרתו להתגונן מפני התקפה או להשיג בכוח מטרות שלא ניתן להשיגן בדרך אחרת. בגילאי 3-4 אגרסיה היא טבעית ו"נורמלית", בעיקר כשמטרותיה הן להשיג אובייקט שנמנע מהילד, או להתגונן מפני מתקפה או להרחיק מה שנראה כסכנה. אגרסיה הופכת לבעיה כשהיא נובעת מעוינות גרידא, או כשהיא מתעוררת ללא גירוי פרופורציונלי. הסיבות לכך הן בדרך כלל מזג סוער, חוסר גבולות, חוסר מיומנות באסטרטגיות חלופיות (בעיקר מילוליות) וכמו כן מודלים משפחתיים של כוחנות ואלימות.
מה עושים?
שיטת הטיפול צריכה להסתמך על הדרכת ההורים, על טכניקות של עיצוב התנהגות במסגרת החינוכית ובבית, על תרגול של פתרון בעיות בדרכים ורבליות והכרה בהכרח לוותר ולהתפשר.
איחור בהתפתחות האגו (כוח העצמי)
ה"אגו" הוא מושג שטבע פרויד, והוא מסמל את הכח המרכזי באישיות, זה ששולט ב"איד" (ביצרים), נענה חלקית לדרישות "הסופר אגו" (המצפון) ובעיקר מסתגל למציאות, לדרישותיה ולמגבלותיה. כמו שהתפתחות פיזית או קוגניטיבית מתרחשת אצל ילדים שונים בקצב שונה, כך גם ההתפתחות של כוחות האגו עשוייה להיות מוקדמת או מאוחרת יותר אצל ילדים מסויימים. ב"התפתחות כוחות האגו" הכוונה היא גם ליכולת לשליטה עצמית, הכוללת שליטה בהתנהגות, ברגשות ובדחפים.
תהליך התפתחות האגו נבנה בעזרת בוחן המציאות, כאשר בתהליך החינוך נרכשים מיומנויות של תקשורת עם הזולת, משתכללים מנגנוני ההגנה, עולה סף התסכול ובהדרגה מוקטן הפער בין הפוטנציאלים של הילד לבין מימושם בגן או בבית.
מה עושים?
כשילד בן חמש וחצי מתנהג כמו ילד בן ארבע, חשוב להבין שאולי התפתחותו הרגשית התאחרה או עוכבה, ולתת לו יותר זמן להתבגר (למשל על ידי שנה נוספת בגן). כמובן שהזמן איננו הפתרון לבעיה וצריך גם לעזור לילד לפתח את כוחותיו, דרך הצבת אתגרים, חינוך לעצמאות, מתן משוב על התנהגות, טיפול בגורמים המעכבים (כגון פינוק יתר או חרדה) וזימון חוויות של הצלחה.
