תוכן
בהתבוננות קרובה באינטראקציה בתוך קבוצת השווים ובראיונות עם ילדים, חוקרים גילו שהבנות אמנם מפגינות פחות תוקפנות פיזית זו כנגד זו, אך יש אצלן יותר תוקפנות חברתית. במילים אחרות – הן לא תמיד כאלה תמימות וטובות לב, הן פשוט יותר מתוחכמות.
"הבנות יותר מתוחכמות, הן שפתית והן חברתית. הן מבינות את הקשרים בין הילדים ומזהות את חולשות האחר. זה יכול להתבטא לפעמים גם ביותר אמפתיה, אבל גם ביותר תוקפנות שמכאיבה ופוגעת", מסבירה ד"ר קלודי טל, פסיכולוגית התפתחותית, ראש החוג לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך.
באיזה גיל מתפתחת תוקפנות חברתית?
ד"ר טל: "בראשית בית הספר היסודי, עם ההתפתחות החברתית, הרגשית והקוגניטיבית, מתפתחת היכולת להבין את נקודת מבטו של האחר. ילדות לומדות שהן יכולות לפגוע בחברתן לא רק בידיים, אלא גם בצורה רגשית וחברתית. הן תוקפות על בסיס היכרות עם חולשות הקורבן. זה סוג של שתלטנות".
ד"ר טל מוסיפה שניצנים לתוקפנות חברתית אפשר לראות כבר בגיל הגן, "אני רואה מוקדם יותר ויותר תופעות כאלה בגן, כשפעם בספרות המקצועית דווח שהן שייכות לילדים בוגרים יותר".
ובחזרה לבית הספר, ד"ר טל מספרת שבכיתה א' הבנות (כמו הבנים) עסוקות בהסתגלות למסגרת החדשה, וכיוון שכך אפשר אמנם לראות תוקפנות חברתית והצקות, אבל עדיין לא התארגנות קבוצתית לחרם או לכנופיות. הללו יכולים להגיע בדרך כלל בתדירות גבוהה יותר מכיתה ג' ואילך (ע"ע פייסבוק).
אלימות שקטה?
זה לא תמיד פשוט לילדה לבוא אלינו ולספר "מציקים לי", יש ילדות שחושבות שבכך הן מאכזבות את ההורים. וההורים? לא נעים להודות, אבל לפעמים כל כך קשה לנו להכיל את העניין, עד שאנחנו פשוט מעדיפים להתעלם. ומה עם המורים? האבחון לא פשוט גם להם. "אחד הקשיים הגדולים הוא שלמורים הרבה יותר קל לראות אלימות פיזית. כשיש 30 תלמידים בכיתה, קל יותר לראות את הדחיפות והכאפות וקשה יותר לראות שמישהי מעליבה או לא רוצה לשחק בהפסקה עם תלמידה אחרת. צריך להשקיע מאמץ כדי להצליח לאתר את התוקפנות החברתית בתוך כל הדינמיקות בין התלמידים", אומרת גילור זלצר, יועצת חינוכית וסמנכ"לית מרכז SOS אלימות, מרכז המתמחה בהכשרת תלמידים, מורים והורים להפחתת אלימות בית ספרית.
וכך יכול לעבור זמן רב עד שהעניין בכלל מתגלה. עם כל הקושי שבעניין, כהורים, תפקידנו לבדוק מה קורה עם הילדות שלנו. "לא סתם ילדים נכנסים לבית ספר דווקא בגילים האלה, יש סיבה לכך שזה הרגע שבו הם נכנסים למערכת חברתית – זה השלב שבו הם מתחילים ללמוד כללים, מהי שייכות לתוך קבוצה ויחד עם זה מה מרגישים מחוצה לה", מסבירה זלצר.
"צריך לשים לב לתהליך הכניסה של הילדים לכיתה ולברר בעדינות איך הם מרגישים בכיתה, איך המורה מתייחסת, איך שאר הילדים מתייחסים, ושלא ירגישו שהם במבחן שיפוטיות אלא פשוט לשתף. זה לא תמיד קל לספר שהילדים צחקו עלי בכיתה או שמישהי לא הסכימה לשחק איתי ואמרה שאני מסריחה. צריך לתת זמן לילדים ולשמוע את הדברים מהחוויה שלהם ואיך הם רואים את הדברים, כי העולם החברתי שלהם מתחיל להיות יותר ויותר משמעותי עבורם".
ד"ר טל מוסיפה שיש לשים לב אם חלים שינויים במצב הרוח של הילדה, בהרגלי השינה או האכילה שלה. מובן ששינויים כאלה יכולים להעיד על מגוון קשיים ולאו דווקא על קורבנות לאלימות חברתית, אבל על ההורים לפקוח את העיניים. "הקשיים האלה לא נעלמים מעצמם, וככל שנשים לב מוקדם יותר לדברים האלה, נמנע סבל מהילדה והסיכוי לשנות את הדפוסים מהיסוד יגדל".
טיפול משולש
הטיפול בתוקפנות חברתית אינו מתמצה רק בטיפול בילדה התוקפת, הוא צריך לכלול גם את הקורבן וגם את הקהל. בנוגע לילדה התוקפת, מעבר להצבת גבול ברור וחד משמעי שאומר שתוקפנות מכל סוג איננה לגיטימית, צריך לבדוק מדוע היא מתנהגת כך, האם מדובר ברצון לתשומת לב? האם אפשר למלא את הרצון הזה בדרכים אחרות?
חשוב שההורים יבינו שמדובר בבעיה. "הרבה פעמים לילדים דורסניים יש הורים דורסניים שלא מבינים מה העניין", מציינת ד"ר טל. "הורים לילדה תוקפנית צריכים להבין ששום דבר טוב לא יצמח מכך שייתנו לה גיבוי להיות שתלטנית ודורסנית".
בנוגע לטיפול בקורבן, ד"ר טל ממליצה שתחשבו היטב למי מהגורמים בבית הספר כדאי לכם לפנות – מי באמת יבנה תוכנית טיפולית ארוכת טווח ולא יסתפק בכיבוי שריפות. זו יכולה להיות המחנכת, המנהלת או היועצת. וכשאתם פונים לדמות זו, התרכזו בגיוס המערכת לטובתכם במקום בהאשמתה ובתקיפתה.
בנוסף, חשוב שתחזקו את הילדה בבית – הקדישו לה תשומת לב ותלמדו אותה לעמוד על שלה ולא לתת לאחרים לרמוס אותה. כמו כן, זלצר מציעה שתוודאו שלילדה גם יש מקורות שהיא תוכל להישען עליהם בסביבת בית הספר – המחנכת, היועצת או חברים שמהם תשאב כוח.
ובנוגע לקהל, צריך ללמד את הילדות שגם אם פלונית אמרה לך שאם תשחקי עם אלמונית, פלונית לא תהיה חברה שלך, זו זכותך לשחק עם מי שאת רוצה. "יש דורסן, יש קורבן ויש קהל. הקהל הוא הילדים בשוליים שמנסים להסיתם וחשוב לטפל גם בהם, כי זה מנתק את מעגל הדורסנות – כך לדורסן יהיו פחות משתפי פעולה", מסבירה ד"ר טל.
ככה זה בנות
זלצר מדגישה שאסור להתעלם מהעניין: "למבוגרים יש לעיתים תפיסה של 'טוב נו, ככה זה אצל בנות', אבל הראייה הזו רק מנרמלת את הפגיעה של הילדות אחת בשנייה. זו תפיסה שגויה מבסיסה, כי זה לא מחויב המציאות שבנות יתנהגו אחת לשנייה באופן כזה או אחר, ולכן חשוב להבין שאפשר לשנות את זה.
"ברגע שלילדה יש מספיק חוויות שמחזקות אותה גם בבית וגם בבית ספר, אין סיבה שהיא תבחר לפגוע שוב ושוב במישהו אחר. ברגע שבכיתה שלה הדיבור שולל רמיסה של מישהו אחר, היא לא תרוויח מהתוקפנות כלום, ויש סיכוי שהיא לא תרצה לפגוע שוב בילדה אחרת. צריך להבין שזה לא בכל כיתה ולא בכל מקום, שכן לא תמיד בנות מתנהגות כך. אלה אנחנו המבוגרים שמאשרים להן להתנהג כך. יש מין מאבק כוחות כזה 'אל תהיי חלשה, אל תבכי, לכי תראי לה, תגרמי לה לקנא'". להורים יש תפקיד חשוב בלימוד הבנות איך להתמודד עם המצבים האלה".
