תוכן
אחד הסיפורים שד"ר ניופלד מספר כדי להדגים כיצד הפרדיגמה שלו מתעוררת לחיים נסב על אחד מתלמידיו, מנהל בית-ספר במחוז בריטיש קולומביה, בקנדה. היה זה בית-ספר בעייתי, שהגיע למקום השלישי מהסוף ברשימת בתי-הספר במחוז. מדוכא ונואש, המנהל העלה עם סגל מוריו תוכנית שכללה ארבע נקודות פשוטות.
הנקודה הראשונה היתה שיש לוודא שכל תלמיד ותלמיד יתקבל בבוקר בחמימות על-ידי מורה לפני תחילת הלימודים. "בוקר טוב, ומה שלומך?" יחד עם חיוך הפכו להיות התחלת היום לכל אחד ואחד.
ההחלטה השנייה היתה שהמורה יתקשר לביתו של תלמיד שנעדר מהלימודים, ישוחח הן עם התלמיד והן עם הוריו, ויביע את מיטב איחוליו ותקוותו להבראה מהירה. זאת, במקום השיחה השגרתית והלא-אישית ממשרד בית-הספר.
שלישית, לא יתנהלו שיחות שליליות על-אודות תלמידים בחדר המורים.
והנקודה הרביעית, תלמידים בעלי התנהגות בעייתית ובעיות למידה יזכו בהכרה אישית ובברכות ממנהל בית-הספר – לחיצת-יד וחיוך – עם קבלת מכתב המלצה מהמורה. מחוות ההכרה היו על כל דבר שניתן לברך עליו, וכללו ברכות טלפוניות להורי התלמיד. לא הוצאו הודעות רשמיות ולא ניתנו פרסים.
בתוך שלוש שנים, בית-ספר בעייתי זה טיפס כל הדרך מהמקום השלישי מהסוף אל 30% העליונים של בתי-הספר במחוז. וזה כלל גם את כל בתי-הספר הפרטיים היוקרתיים.
מבלי לדעת זאת, מחנכים אינטואיטיביים אלה יישמו את תרופת-הפלא של סיוע לילדים להפוך טובים ביותר: איסוף – הריקוד בין מבוגר לילד המקשר את הילד למבוגר; גישור – כל דבר שיסגור את הפער שנגרם על-ידי הפרדת הילד מהמבוגר; וכןשידוך – יצירת היקשרויות עם מבוגרים אחרים האחראים לרווחתו של הילד. בית-הספר התמלא עיניים מקושרות, חיוכים מהירים, והנהונים דעתניים. הדבר שהם עסקו בו היה היקשרות והתוצאה הסופית היתה למידה. היתה זו עדות מרשימה לכוחה של ההיקשרות.
חשוב להדגיש שהמנהל והמורים הפכו הנהגות אלו להרגל יומיומי מכיוון שהיה להם איכפת מאוד מתלמידיהם והאמינו שזו היתה אחריותם להעניק לכל תלמיד את האפשרות הטובה ביותר להגשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שבו. האם הבינו שטיפול בצורך הבסיסי ביותר של הילד – קירבה והרגשה של היותו יקר ובעל משמעות למבוגר האחראי עליו – הם נותנים מענה לחיבור החיוני המאפשר לילדים לגלות את עוצמותיהם, יכולותיהם ואת הסקרנות הטבעית שלהם.
