שלום,

נשמע שאת מתמודדת עם בעיה אופינית לגיל ההתבגרות, אבל כמובן- כל ילד הוא יחודי, כל משפחה היא יחודית, וכך גם כל כאב של הורים. בתוך דבריך שומעים כבר חלק מהבעיה. את מאוד דואגת ושיפוטית כלפי ילדתך. את אומרת שהיא פורקת כל עול, אינה מתנהגת כמו שצריך. את חושבת שהיא מתעסקת במה שלא חשוב, בחברים ולא בלימודים, שהתיפקוד שלה 'אינו תקין' במילותיך. אני משערת שאת כועסת ושיש ביניכן מאבקי כוח רבים. אני כמעט בטוחה שאם היינו שואלים את בתך היא היתה אומרת שאת מגזימה, שאת לא מבינה אותה, שאת צריכה להרפות קצת ושבעצם הכל היה יכול להיות בסדר אם את היית פחות לחוצה . אינני אומרת לך להרפות ולתת לבתך לעשות כרצונה. ברור שאת צריכה להמשיך להפעיל סמכות. אבל יתכן ואת חרדה יתר על המידה, שיפוטית בצורה שגורמת ללחץ יתר בתקשורת ביניכן. יתכן ואינך נותנת לבתך מספיק מרחב לבטא את הזהות שלה. בגיל הזה צריך להבחין בין עיקר וטפל. את צריכה להקפיד על כמה דברים עיקריים, ולעיתים לוותר על אחרים, גם אם הם בעיניך ממש חשובים. הילדה לא תוכל להיות בדיוק כמו שאת רוצה. את צריכה לתת לה סיכוי להצליח בעיניך. אחרת היא תמשיך להיות 'בלתי תקינה'. והיחסים ביניכן יתדרדרו. הייתי ממליצה לך ללכת להדרכת הורים, יתכן גם בשיתוף איתה. זה מאוד עוזר לשפר את ההתנהלות מול מתבגרים ולהיטיב את התקשורת. בהצלחה

חלי ברק שטיין