תוכן
היחס לסמכות לא נולד בכיתה, אלא בבית – ביחסים המתפתחים בין הורים לילדיהם.
חיים עמית על הדילמה ההורית בין קשיחות לוותרנות, ועל שביל הזהב שבאמצע.
הורים מרגישים כיום תחושות איום וחוסר אונים בהורותם יותר מאי־פעם. במצבים אלה הם נוקטים אחד משני דפוסי התמודדות קיצוניים והרסניים שאני מכנה באורח ציורי להיות "סמרטוט" או להיות "נבוט". להיות סמרטוט פירושו נסיגה, הרמת ידיים, ויתור מוגזם וסוחף על דרישותיהם. להיות נבוט פירושו לחימה, שימוש אימפולסיבי, מוגזם ושרירותי בסמכותם. בדרך כלל הורים נעים בין שני דפוסים אלה, שהם שני קצוות שונים של התנהגות, ולכן אינם מיטיבים לא עם הילד ולא עם ההורה.
מקורם של דפוסי ההתמודדות האלה במצבי איום. כאשר אנשים מרגישים מאוימים הם מגיבים בקיצוניות שמתאימה ל"לחימה" – לתקוף את מקור הסכנה – או ב"בריחה" – נסיגה ממקור הסכנה (באנגלית:fight or flight ). בעבר היו אלה התגובות האוטומטיות שלנו למצבי סכנה אמיתיים: פגישה עם חיה ביער, התפרצות הר געש וכדומה. כיום אנו מגיבים בצורה אוטומטית דומה גם לסכנות במערכות יחסים: חשש מדחייה, פחד מאיבוד שליטה, תחושת פגיעה בכבוד או במעמד וכדומה. כשם שאבותינו לחמו בסכנה פיזית או ברחו ממנה, כך אנו נלחמים בסכנה רגשית או בורחים ממנה. אולם התנהגויות של בריחה או התקפה מתאימות לסכנה פיזית, אך גורמות לבעיות קשות ביחסים במקרה של פחד רגשי.
ברוב המקרים יש בהורות מעבר בין תגובות סמכותיות־כוחניות לבין תגובות של ויתור על סמכות, וחוזר חלילה. מעבר בין הסגנון הכוחני־שתלטני לסגנון התבוסתני־ותרני מתרחש כשהורים מרגישים אשמים או חרדים לאחר שהם צועקים על ילדיהם מתוך איבוד שליטה וכעס. לכן הם נסוגים ומוותרים. גם מעבר הפוך מתרחש – מהסגנון התבוסתני לסגנון הכוחני. הורים יכולים להתחיל בעמדה נכנעת, מוותרת, מעלימת עין, אולם כשהם רואים שהבעיה אינה נפתרת, התסכול הפנימי שלהם גובר. הם חשים שהם פועלים בצורה לא נכונה, חסרת שליטה והכוונה. בסופו של דבר הם יתפרצו על ילדם, יכעסו עליו ואולי אף יפגעו בו רגשית. לאחר מכן הם עשויים להרגיש רע ולבקש מהילד סליחה. במצב כזה הילד מתבלבל לחלוטין, מאבד את ביטחונו בהוריו, ועלול אף לפתח התנהגויות נפחדות או שתלטניות.
אמא שאינה סמרטוט ואינה נבוט
אמא לשתי ילדות, בנות שש וחצי ושלוש וחצי, שואלת בהיסוס ובחוסר ביטחון: "בימים האחרונים אני נמצאת במלחמה תמידית, כמעט על כל דבר, עם הילדה הקטנה. היא מדברת אליי לא יפה ומשתמשת במילים כגון 'מגעילה, מטומטמת'. כשהיא גומרת לשחק אני מבקשת ממנה לסדר ואז היא בורחת לי, אני הולכת אחריה ומחזירה אותה, ועומדת על כך שהיא תסדר. אני אומרת לה שאם היא רוצה עזרה, אני מוכנה לעזור לה. אם היא מדברת לא יפה וזורקת חפצים או מתחצפת לסבא וסבתא, אני לוקחת אותה ביד, שמה אותה בחדרה ואומרת לה לא לצאת מהחדר עד שתחשוב היטב על מה שהיא עשתה. בדרך כלל היא צורחת שהיא רוצה לצאת מהחדר, ואני מסבירה לה בשקט שככה לא מתנהגים ושאם היא רוצה לצאת היא צריכה להתנהג יפה ולדבר יפה. היא מבקשת סליחה ואני מרשה לה לצאת מהחדר. האם אני נוהגת כשורה?"
הוכח זה מכבר שהפנטזיה שילדים יכולים לגדול כהלכה עם התערבות מינימלית של הוריהם – כלומר שתפקיד ההורים הוא לא להפריע לילדיהם לגדול (להיות סמרטוט) – לא נכונה ואף מזיקה והרסנית. אולם גם הנהייה העכשווית של הורים, מורים וגורמי ייעוץ שונים אחר התיזה הסמכותית של גידול ילדים, החדשה לכאורה, מוטעית ומשלה, אף על פי שהיא מפתה. המחשבה שאם היינו חופשיים להפעיל יותר כוח ויותר סמכות ביחסינו עם ילדינו בבית ובבית הספר (להיות נבוט) היינו מצליחים לפתור באחת בעיות מציקות של אלימות, חוסר משמעת, התמכרויות ועוד, עלולה למנוע מהורים וממורים לחפש פתרונות מורכבים יותר למצוקות החינוכיות בתקופתנו.
לכן ילדים כיום אינם זקוקים להורים־חברים המעניקים רק חום ואהבה, כפי שהאמנו בעבר. הם גם אינם זקוקים להורים־מפקדים הפועלים רק בכוח סמכותם הפורמלית, כפי שהיינו רוצים לעתים להאמין גם כיום. הורים אינם יכולים, גם אם היו רוצים, לחזור ולהיות מפקדים במשפחותיהם. בעבר היה אפשר לנהל את המשפחה בדרך פיקודית, משום שהחברה כולה הייתה חברה היררכית, וסמכות ההורה לא הוטלה בספק. אי־אפשר ולא רצוי לחזור לעבר הסמכותי של פעם; בצד יתרונותיו רבו חסרונותיו.
עם זאת ברור שאי־אפשר ואף אסור לאפשר לילדים להתנהל במשפחה בלא הכוונה, בלא גבולות ובלא פיקוח הורי. מצב מסוכן עלול להתרחש כאשר תפיסותיהם הדמוקרטיות של הורים הופכות לאנרכיה משפחתית. אסור שרעיונותיהם השוויוניים של הורים יתורגמו בטעות להתנהגויות מזניחות ומפקירות. הורים לא השכילו להבין שדמוקרטיה משמעה הצבת גבולות ברורים מאוד, שבתוכם אפשר גם לבחור וגם להגיע לשיתוף פעולה. המשפחה יכולה לפעול בדרכים דמוקרטיות מבחינת הזכות המוקנית לכל אחד מבניה להביע את דעתו ולקחת חלק בדיונים משפחתיים. אולם המשפחה אינה דמוקרטיה שכל הקולות בה שווים בערכם. במובן זה המשפחה היא ארגון היררכי: ההורים הם שקובעים את מהלך העניינים, לרבות קביעת התחומים והקצב של הענקת אחריות וחופש לילדים.
כיצד לשלב "יד רכה" ב"יד קשה"?
כותב אב: "יש לי ילד בן שלוש וחצי. לפני כשלושה חודשים החלו אצלו פחדים ממקומות שיש בהם התקהלות גדולה של אנשים, כשיש מסיבה ומגיע ליצן, כשהולכים לחתונה ויש מוזיקה וקהל רב. בדרך כלל כשזה קורה הוא מתחיל בהתקפי בכי קשים ומתחנן שנעזוב את המקום. כאשר מנסים לדבר אתו, התקפי הבכי מחמירים עד כדי כך שהוא מתחיל לרעוד ולהתחנן על נפשו שנסתלק מהמקום. ביומיום הוא כל הזמן שואל ומוודא שלא ניקח אותו להצגה, למופע ליצנות ולכל הדברים שמפחידים אותו. אני יודע שהתופעה טבעית בגיל הזה, אך עם זאת אני רוצה לשאול אם התגובה שלו לא חריגה. כמו כן אשמח לדעת כיצד להגיב כשזה קורה. עד היום חיבקנו אותו, ישבנו בצד וניסינו לשוחח אתו. הגישה שלנו הייתה שלא להיענות לפחד המשתק שלו ולא ללכת מהמקום, על אף בקשתו, אלא לנסות להתמודד עם הפחד. במקרים מסוימים זה עבד. למשל, כשנגענו בליצן או בשחקני ההצגה, הוא קצת נרגע והיה מסוקרן. אבל בכל מקרה הוא לא הפסיק לפחד. מה דעתכם?"
עניתי לאב: "התופעה אמנם ידועה, אם כי לא שכיחה, ולא נראה לי שאצל בנך היא חריגה במיוחד. ילדים רגישים עלולים לפתח פחדים מרעשים, מהתקהלות, מתופעות פתאומיות. לפעמים זה קורה בעקבות התנסות לא טובה ולפעמים בלי קשר לאירוע מסוים. באשר לתגובתכם, אני מבין שניסיתם לשלב גישה רכה – לחבק, להסביר, לשבת בצד – עם גישה תקיפה יותר – לא ללכת, להביט מרחוק וכדומה. בגישתכם זו השגתם הרבה: בנכם פוחד, אך מתמודד".
הורים מנסים כיום לחזור להיות משמעותיים במשפחותיהם – לכוון, להשפיע, לנווט, להכריע – מבלי להגיע לקיצוניות ההפוכה של סמכותיות יתר. הם זקוקים לעידוד של אנשי מקצוע בגישתם המשלבת, אך לא תמיד הם זוכים לה. יותר ויותר אנשי מקצוע מטיפים להתנהגויות קיצוניות (בין שבכיוון של "יד רכה" ובין שבכיוון של "יד קשה") של הורים עם ילדיהם. למשל, בנושא ה"חם" של גבולות, הורים זקוקים לתמיכת אנשי מקצוע כשהם מנסים להציב לילדיהם גבולות הגיוניים. אולם לעתים קרובות הם "מקבלים על הראש" על היותם "חלשים", על שהם מנסים להסביר לילד, או על שאינם "זורמים עם הילד". הורים זקוקים לעידוד גם כשהם שואפים להיות נחושים ועקיבים ביישום הגבולות וגם כשהם מגלים סבלנות ומאפשרים לילדיהם הזדמנויות אמיתיות ללמידה. אולם לא פעם הם שומעים שהם מאמללים את הילד כי הם "חזקים מדי אתו", או לחלופין שהם חוטאים לילד משום שהם "חלשים מדי אתו".
היכולת לאזן בין גישה תקיפה ומכוונת לבין גישה מתחשבת ומבינה ביחסי הורים־ילדים היא הכרח בתקופתנו. ילדים בכל הגילים זקוקים להורים שיודעים לשלב גישה תקיפה עם גישה רכה. ילדים זקוקים להורים שיודעים לומר להם "לא" ו"עד כאן", ועם זאת לתקשר אתם בצורה שוויונית ולגלות כלפיהם הבנה ורגישות. הם ראויים להורים שיכבדו את זכויותיהם מצד אחד אך לא ייענו בקלות רבה לכל משוגותיהם מצד אחר. הם מחפשים הורים שיאהבו אותם, אך גם יתעמתו אתם ויהיו מוכנים להסתכן באובדן זמני של אהדתם. הם מבקשים הורים שיגדירו להם חוקים וכללים וגם ינהלו אתם דיון פתוח על חוקים אלה, יודו בטעות במידת הצורך ואף יבקשו מהם סליחה. ילדים זקוקים להורים שיובילו את משפחתם, אך לא בדרך כוחנית; כאלה שיצליחו לשמור על אווירה טובה במשפחתם מבלי לוותר על סמכותם.
חיים עמית הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי ויועץ ארגוני. המאמר נכתב על בסיס פרק בספרו הורים כמנהיגים: להיות הורה משפיע, מודן, 2006
