תוכן
הילד חזר מבית הספר מוכה וחבול, וסיפר שהמופרע של הכיתה הרביץ לו. מה אפשר לעשות? לא הרבה. גם המורים והמנהלים חסרי אונים. המורה נורית פלג, למשל, אירגנה את ילדי כיתתה להחזיר מכות ונידונה לשלושה חודשי מאסר על תקיפה והתעללות. מי בעד חיסול הטרור?
נורית פלג, מורה מחנכת בכיתה ד' בבית ספר ברנר בתל אביב, איבדה את עשתונותיה. אחד התלמידים בכיתה היכה את חבריו בכל הזדמנות והיא לא הצליחה להשתלט עליו. ברוב תסכולה העמידה אותו במרכז הכיתה והודיעה לתלמידים: מי שהתלמיד הרביץ לו, שיקום ויחזיר.
בעקבות דבריה קמו כמה מהתלמידים, והחלו מנחיתים על התלמיד סטירות, בעיטות ואגרופים. כשאחד התלמידים אמר לפלג שהוא מפחד להשתתף בהכאה, אמרה לו שלא יפחד.
את השיטה הזאת, שהפעילה לראשונה בשנת 99', חזרה פלג ואימצה גם שנה לאחר מכן. הפעם היה מדובר בתלמיד בכיתה ג' שנהג להרביץ לחבריו. ב-7 בינואר 2000, אחרי שאחת הילדות התלוננה עליו, העמידה אותו המורה במרכז הכיתה ועודדה ילדים אחרים להכותו. ילד אחד היכה אותו ביד. אחר היכה אותו בגב. השאר המטירו עליו כינויי גנאי: "טרול" ו"הדבורון". "היא אמרה 'על כמה מה שעשית לאחרים, תעשו לו בחזרה', העיד התלמיד. כשהחל לבכות אמרה לו פלג שהיא שמחה שהצליחה לשבור אותו. ואם לא די בכך, קיבל ממנה התלמיד עונש נוסף: לא לשחק עם חבריו בהפסקות.
לפני שבועיים הורשעה פלג בבית משפט השלום בתל אביב בשתי עבירות של תקיפה באמצעות אחר ובשתי עבירות של התעללות בקטין חסר ישע, ונגזרו עליה שלושה חודשי מאסר. השופט גלעד נויטל קבע שפלג הייתה "היוזמת, הכוח המניע, הגורמת והמוציאה אל הפועל של מעשי התקיפה הללו. הנאשמת עשתה תלמידים קטינים-קטנים, בכיתה ג'-ד', בני כתשע-עשר שנים במועד האירוע, ככלי בידיה, לביצוע מעשי התקיפה האמורים". הוא הוסיף וקבע שפלג "רצתה להטיל עליהם מרות, הרתעה וענישה באמצעות 'שיעור' מעשי אכזרי בכאב כלפיהם, על ידי תלמידים מהכיתה, שהיו ככלי בידיה. מעדות הנאשמת עולה שהיא ידעה מהן הדרכים הלגיטימיות להתמודד עם אלימות של תלמידים, ולא בהפעלת אלימות אחרת, אך בכעסה המצטבר כי רב היא בכוונה הפעילה כלפיהם אלימות מרות וענישה, כשהיא רוצה לגרום להם גם כאב, ועשתה כן באופן אכזרי, משפיל ומבזה".
פלג הביעה חרטה מלאה על התנהגותה. מה הביא אותה לנהוג באופן פלילי כלפי תלמידים שהיו נתונים למרותה? עורך דינה, בני ברקי, אומר – תוך שהוא מדגיש שהדברים אינם מכוונים להצדיק את התנהגותה – שפלג פשוט לא יכלה עוד. "היה כאן אפקט מצטבר. כל יום היו באים אליה עם טענות, והקש ששבר את גב הגמל היה כשהתלמיד פגע בילדה אחרת. היא איבדה איפשהו את יכולת השליטה על התלמיד מבחינה חינוכית, וראתה שהוא עושה ככל העולה על רוחו בכיתה. הלחץ הנפשי ושיקול הדעת המוטעה שלה גרמו לה לנהוג כפי שהיא נהגה. כשהיא גרמה לי לנסות לחיות את מה שעבר עליה, הבנתי שגם היא לא שמה לב עד כמה המעשה שלה הוא מעשה פסול באותו רגע".
פרשת פלג סוקרה בכלי התקשורת כדוגמה חריגה במיוחד להתנהגות אלימה של מורים כלפי ילדים חסרי ישע. אבל המקרה של פלג חושף גם תופעה נפוצה אחרת, המוכרת לכל הורה ששולח את ילדו לבית ספר: בכיתות רבות יימצא ילד אלים, מין פגע רע, שמרביץ ומתנכל לחבריו, לפעמים אפילו למוריו, מטיל עליהם אימה, משבש את הלימודים בכיתה, וכל הניסיונות החינוכיים להשתלט עליו עולים בתוהו. האמצעים שעומדים לרשות המורים מוגבלים,הרחקה מבית ספר נתפסת ככישלון והתופעה נמשכת ונמשכת ללא פתרון.
דוגמאות לא חסרות: לכיתה ד' בבית ספר יסודי ביישוב קטן במרכז הארץ הצטרף השנה תלמיד שמכה את חבריו בכל הזדמנות."הוא ילד היפראקטיווי. האבא מאושפז בבית חולים לחולי נפש, האם גרושה", מספרת אחת המורות.
"הילד הזה מרביץ, משתולל, בועט, זורק חפצים. המורות מפחדות על עצמן ועל הילדים. אי אפשר לקיים שיעור תקין כשהוא נמצא בכיתה. ילדים אחרים מתחילים לפתח התנהגות אלימה בגללו, כי הם צריכים להגן על עצמם. יש הורים שטוענים שהילדים שלהם לא ידעו מה זו אלימות עד שהילד הזה הגי לבית הספר".
בית הספר חסר אונים מול התלמיד המכה. "היום, כשילדים חוזרים הביתה עם שריטה, ההורים מיד מתקשרים לבדוק", אומרת המורה. "אבל מה אנחנו יכולות לעשות? בהתחלה ההורים קיימו תורנויות שמירה. אבל הם לא עמדו בזה. אחר כך המועצה המקומית סיפקה סייעת שתשמור על הילד. אבל גם הסייעת לא עמדה בזה. בסוף נתנו למורות לחינוך מיוחד לשמור עליו. אבל גם זו בעיה. המורות מרכזות את כל המרץ בילד, וילדים אחרים שאמורים להיות איתן לא מקבלים את השעות שלהם. נראה לי שאין לבעיה הזו פתרון.
הרחקה מבית הספר היא האיום הכי גדול שיש לנו על הילד, אבל אני לא יודעת אם זה עונש בשבילו. כבר שמעתי על תלמידים שפנו למורה תורנית בחצר אחרי שהוא היכה אותם בהפסקה, והמורה אמרה להם: 'אז תחזירו לו'".
ובאמת, מה תעשו כאשר הילד חוזר הביתה מוכה וחבול, ומספר שהבריון של הכיתה הרביץ לו? ההורה הממוצע יפנה למחנכת הכיתה או למנהל/ת בית הספר רק כדי להיווכח שגם הם לא יכולים לעזור. "המורים חסרי אונים בפני התופעה הזו", טוען ד"ר אהרן בר עוז, יו"ר התאגדות מנהלי בתי הספר העל יסודיים. "רובם לא הוכשרו להתמודד עם אלימות קשה. כשיש 40 תלמידים בכיתה, מספיק תלמיד אחד שמפריע כדי שכל התלמידים האחרים יוזנחו. יש מורים, ובפרט מורות, שזה משפיע עליהם מבחינה נפשית. איזה ז'לוב יכול להרים את קולו, להתחצף, והמורה יכולה לבכות, גם אם הוא לא נגע בה. זה מתיש, זה שוחק, זה מאיים, והתופעה רק הולכת ומחמירה. אנחנו לא יכולים לבער את נגע האלימות. זה נגע שהולך ומתרחב".
אריה רוקח, ראש היחידה למניעת אלימות במשרד החינוך, מעריך ש- 6% עד 10%
מהילדים בבתי הספר נוהגים באלימות. לפני כמה שבועות התקשרה למשרדו של אריה רוקח מורה נואשת בכיתה א' מדרום הארץ. "היא אמרה לי: 'אני בהריון, ויש תלמיד שכל הזמן בועט לי בבטן. אני מפחדת על התינוק'", הוא מספר. "שאלתי אותה: 'את לא יכולה להחזיק אותו?'. היא אמרה לי: 'לא, אמרו לי שאסור לנו לנגוע בתלמידים'. זו אגדה שמסתובבת בין המורים, שאסור לנגוע בתלמידים. אבל זה לא נכון. מותר לנגוע. מורה במצב של סכנה זכאי להגן על עצמו".
אז סטרתי לו
תחושת חוסר האונים של המורים מול האלימות בכיתות מתורגמת לעתים לאובדן עשתונות ובמקרים הקיצוניים, כמו זה של פלג, אפילו לכדי התנהגות פלילית. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, אומר שבמועצה מתקבלות מאות תלונות על אלימות של מורים כלפי תלמידים.
בבי"ס בצפון ניסתה במארס 2001 מורה בכיתה ג' להשליט סדר. לטענת הוריו של אחד הילדים, היא סטרה על לחיו ומשכה אותו למקום מושבו. מאוחר יותר, באירוע שהתקיים בבית הספר, פנתה המורה לתלמיד בפומבי והטיחה בפניו שהוא בדה הכל מלבו. הילד נכנס להיסטריה ולא הסכים לחזור ללמודים. ההורים הגישו תלונה במשטרה.
לפני שנה הגיעה למועצה תלונה באשר למכות שספג ב', תלמיד כיתה ג' בבי"ס ממלכתי דתי באזור ירושלים. במכתבם העידו ההורים על ילדם שהוא "ילד מבולבל, שסובל מבעיית הסתגלות למסגרת ולסמכות וגם, ככל הנראה, מחונן.
אין לו כל הפרעה נפשית, כמו גם כל הפרעה נוירולוגית. כדי לעזור לו להשתלב בכיתה, מצאנו לו חונכת שמלווה אותו בבית הספר". לדברי ההורים, ביום חמישי, 30 בנובמבר 2000, החונכת של בנם לא הגיעה איתו לכיתה, "אבל מכיוון שסירבנו להוציא את הילד מבית הספר (כפי שמבקש בית הספר בכל פעם שהחונכת איננה), לא הייתה להם ברירה אלא לקבל אותו. במשך היום הילד התקוטט עם ילד אחר. המחנכת באה להפריד ביניהם, תוך כדי שהם מקללים אחד את השני. המחנכת החזיקה אותו, הוא ניסה להשתחרר, והיא נתנה לו סטירה וגרמה לו לדימום מהפה". המחנכת, א', הציגה גרסה שונה לאירועים, אף כי לא שונה לגמרי. "ב' היה לאורך כל השיעורים חסר מנוחה, לא למד ואף הפריע לחבריו. הוא הגיע ללא הציוד הנדרש – כלומר, עפרון, ספר – ולכן עסק במרבית השיעורים בחיפוש אחר עפרון אצל חברי הכיתה. בשעת ההפסקה באו אלי התלמידים לומר שהוא רב עם אחד התלמידים בכיתה. רצתי לחצר ושם ראיתי את הילדים מתקוטטים בשלבי חנק הדדי. הם שרטו זה את זה ובעטו. אני ביקשתי להפריד בין הנצים והוא החל לקלל אותי. תפסתי אותו ביד אחת ואת הילד השני ביד השנייה. מבחר מקללותיו: 'בת זונה', 'שתמותי', 'יימח שמך', 'מפגרת', 'מטומטמת', 'הלוואי שתמותי' ועוד. ניסיתי להביא אותו לתוך בית הספר על מנת לברר את העניין אבל הוא התיישב על הרצפה וניסה למשוך אותי אליו, כלומר להפיל אותי, ובמקביל בעט בי בחוזקה רבה. בזמן זה, לאור ניסיוני בעבר, החלטתי להגן על עצמי וסטרתי לו. כאן הוא עזב את ידי וברח. ניסינו לחפשו אבל הוא נעלם".
קדמן מזהיר מפני מצב שבו אלימות של תלמידים תהפוך לתירוץ שמצדיק אלימות של מורים. "מה בדיוק ניסה לעצור מורה ששולח ידיים לחמוקים של תלמידה? מה בדיוק ניסתה לעצור גננת שזרקה תלמידים, בגילאי שלוש ופחות, ודרכה עליהם? במקרים רבים האלימות מופנית כלפי תלמידים שלא רק שאינם חזקים יותר, אלא הם הכי חלשים והכי מסכנים בכיתה. יש התופעה של הכבשה השחורה והשעיר לעזאזל שכולם נטפלים אליו, גם מורים. אבל גם במקרה של תלמידים בעייתיים כביכול, השימוש באלימות כלפיהם לא רק שהוא לא מוסרי ולא צודק, אלא הוא בלתי יעיל לחלוטין. מורים צריכים לדעת שלא מכבים שריפה על ידי שפיכת דלק. אם יש ילד שנוהג אלימות, ומשתמשים כלפיו באלימות, רק מלבים בכך את האלימות. מאידך גיסא, אנחנו תומכים בכל לב בהתערבות, ואפילו התערבות פיסית, כשמורים מנסים להפריד בין תלמידים. לא התלוננו מעולם על מקרה כזה, ולמיטב ידיעתי מעולם לא הועמד על כך מורה לדין".
מה לעשות בפגע רע
בשלהי 98' רעשה הארץ משורה של מקרי אלימות במערכת החינוך. שר החינוך אז, יצחק לוי, מינה ועדה מיוחדת לבדיקת הנושא. הוועדה הגישה את המלצותיה באוגוסט 99'. בין השאר קראה לתת סמכויות רבות יותר לטיפול בבעיה בידי מנהלי בתי הספר והקהילה, לטפח את התנאים הפיסיים בבתי הספר, ולהקטין את מספר התלמידים בכיתות מ-40 ל-32. "ההמלצות לא יושמו, ולא רק בגלל סיבות תקציביות, אלא גם בגלל סיבות פוליטיות".
אומר מתן וילנאי, שעמד בראש הוועדה. "היום, כפוליטיקאי, אני יודע שממילא אף אחד לא התכוון ליישם שום דבר".
הסטטיסטיקה מצביעה על גידול מתמיד באלימות ובפשיעה בקרב בני נוער. אם ב-95' נפתחו 928 תיקים על עבירות אלימות של קטינים במערכת החינוך, ב-99' גדל המספר ל-3,034 וב-2000 ל-3,075. המספרים עלולים לתעתע: ייתכן שהם מעידים על מודעות ציבורית גדולה יותר, ועל מדיניות משטרתית נוקשה יותר, כלפי התופעה. אבל מה שאינו מתעתע הוא תחושתם הקשה של מורים, שאינם יכולים עוד להתמודד עם האנרכיה בכיתה. ספי גבאי הייתה מורה ומחנכת בחטיבת ביניים בתל אביב, עד שפרשה השנה.
"פרשתי לפני גיל הפרישה כי נשברתי מהמערכת. מה שקורה גובל בבדיחה. אני שייכת לדור שחושב שצריכים להיות גבולות. בלי גבולות אין חברה שיכולה להחזיק מעמד. היום מי ששולט בבית הספר זה הילדים וההורים. אם אתה צועק על ילד, שואלים אותך: 'למה פגעת בו רגשית?' כשהייתי שואלת את ההורים על ילד שלא הכין שיעורים, אמרו לי: 'מה זה בעיה שלי, כנראה שאת לא מלמדת טוב'. אי אפשר להוריד לילד ציון על התנהגות. באופן מעשי אי אפשר גם להשאיר אותו כיתה. כשיש בעיה, אומרים לנו: 'אז תטפלו בילד'. ואם אי אפשר לטפל בילד?"
גבאי סבורה שהבעיה היא לא רק בהיותה של מערכת החינוך "בבואה של החברה הישראלית", כמאמר הקלישאה. את האצבע המאשימה היא מפנה למדיניות הנהוגה בשנים האחרונות, ולפיה נדרשים בתי הספר – בהתאם לחקיקה של הכנסת ולפסיקות בתי המשפט – לשלב בכיתות רגילות ילדים שבעבר נשלחו לכיתות של חינוך מיוחד. במשרד החינוך מסכימים עם גבאי, ומפנים את האצבע המאשימה לחברי הכנסת. החקיקה שדרשה לתת קדימות לשילובם שלתלמידים חריגים בכיתות רגילות הייתה מבורכת, אומרים שם. הבעיה היא בתקצוב: דרושים למטרה זו מיליארד שקלים, ובתקציב החינוך הוקצו לה רק 450 מיליון. כתוצאה מכך סגל ההוראה אינו עומד בעומס.
גבאי: "הרי מה קורה היום? אי אפשר לחייב אף הורה לשים ילד בכיתה מקדמת או בכיתה טיפולית. אין יותר חינוך מיוחד בבית ספר רגיל, גם אם יש לילד בעיות נוירולוגיות, גם אם האינטליגנציה שלו לא תקינה. המורה הטיפולית, שפעם הוציאה את התלמיד מהכיתה, יושבת אתו היום בכיתה עצמה.
הכל תלוי ברצונם של ההורים. ההורים שונאים את הסטיגמות, ומעדיפים להשאיר את הילדים בכיתה הרגילה, גם אם הם מפריעים. היה לי מקרה של אמא שאמרה שלא אכפת לה שהתלמיד יסתובב חצי יום בחוץ, העיקר שיהיה בכיתה רגילה. על כל זה נוסף עיקרון ההתמדה. כל ילד חייב לסיים תיכון, גם אם הוא לא מסוגל, גם אם הוא מופרע, גם אם הוא רק גורם נזק. ההתמדה היא המדד היחיד להצלחת המנהלים, בלי קשר למה שזה גורם לילד".
לפי גבאי, מדיניות השילוב הציבה את המורים בפני מצב בלתי אפשרי. "הכניסו לכל כיתה בין ארבעה לשמונה ילדים שהיו צריכים להיות בכיתות טיפוליות או מקדמות. הילדים האלה הם תת-משיגים, יש להם בעיות התנהגות, בעיות אישיות. אי אפשר לעשות מעשה קסם. קיבוץ הגלויות בתוך הכיתה בלתי אפשרי למורה. המורה מלמדת לפחות שש שעות ביום. יש לה בין 40 ל-42 ילדים. היא עובדת בסרט נע, וצריכה לעמוד בהספק של החומר. יש תלמידים מצטיינים, ולעומתם יש פתאום שישה-שבעה תלמידים שלא מבינים בכלל על מה היא מדברת. 20 דקות מתבזבזות על ניסיון להשתלט על ההפרעות בכיתה הפוכה. ואז, אחרי 20 דקות, הילדים המפריעים יוצאים החוצה. זה פוטנציאל אדיר לכל הדברים הרעים. מי שנפגעים הם בעיקר התלמידים הבינוניים. המצטיינים מצליחים בכל מקרה, והבינוניים לא מצליחים להתמודד עם החומר, בגלל שתשומת הלב של המורה מוקדשת להפרעות".
בתי הספר, היא טוענת, אינם כשירים להתמודד עם הבעיה. "אין מסגרות מתאימות. יש ילדים עם בעיות נפשיות קשות, ואין דרך לטפל. השירות הפסיכולוגי יכול לאבחן, אבל לא לתת טיפול של ממש. אם הייתי שולחת ילד לטיפול, מקסימום ראו אותו פעם בחודש, וזה לא רציני. ההורים נמנעים מטיפול בגלל החשש מהסטיגמה. המורות אומרות: אנחנו לא יכולות ללמד ככה. הן לא עומדות בנטל. הן מתמוטטות. מה מורה יכול לעשות כשתלמיד מפריע? לא להרחיק מהכיתה, כי אסור. כמובן שלא להרחיק מבית הספר. בעצם אי אפשר לעשות כלום. רק לדבר עם התלמיד ולצעוק עליו. או להזמין את ההורים. או להוריד את הציון בהתנהגות מטוב מאוד לטוב. אבל מה רע בציון 'טוב' בהתנהגות? מדיניות השילוב היא ה'מתנה' שהוסיפו לנו, כאילו לא היו חסרות צרות. זה נזק נורא ושטות ממדרגה ראשונה. עשרות פעמים דיברתי עם המנחים ששלחו המפקחים ולא עזר כלום. הם לא מכירים את השטח ולא מבינים את הצרכים של המורים. כשאנחנו מציגים את הבעיה הם אומרים: 'תסתדרו'. איך נסתדר? זו מערכת מנותקת לגמרי ממה שקורה בשטח. כל שנה הם באים עם קונצפציה חדשה".
בוקר של אגרופים
כאשר אנשי חינוך נשאלים על דוגמאות להתמודדות מוצלחת עם אלימות בבתי ספר, הם אוהבים להצביע על בי"ס היסודי ע"ש יאנוש קורצ'ק בקרית שמונה. בתחילת שנות ה-90, לאחר 27 שנה במערכת החינוך, החליטה המנהלת, שוש שמר, לתת לבעיה טיפול פרטני. "הגיעה אלינו מורה בשם דבורה מושל.
הציעו לנו שהיא תהיה הספרנית", מספרת שמר. "ראיינתי אותה, שמעתי על הרקורד שלה בעבודה עם ילדים מתקשים ועם ילדים מחוננים, על כך שלמדה דרמה-תרפיה, וביחד בנינו את התפקיד שלה".
התפקיד של מושל הוא לסייע לתלמידים שנוהגים באלימות. בבית הספר יש כיום 346 תלמידים; 15 מהם נמצאים בטיפולה. "ילד הוא לא סתם אלים. אנחנו יוצאים מתוך הנחה שאין ילד רע, אלא רק ילד שרע לו", אומרת שמר. "ילדים כאלה נשלחים ל'חדר של דבורה', אחרי דיון של המחנכת עם יועץ בית הספר ופסיכולוג. בחדר יש משחקים, בובות, ודבורה נותנת לילדים כלים להתמודד עם כעסים במקום לבטא אותם במכות. הילדים מקבלים בחדר אפשרות לפתוח את הפה ולדבר, לספר מה קורה להם, מה קשה להם. ברגע שהם פונים למישהו שאינו המחנכת, יש להם תחושה שהדברים נשמרים בסוד".
בנוסף ל"חדר של דבורה" יש באולם ההתעמלות בבית הספר שק אגרוף. תלמידים אלימים יכולים להתחיל את הבוקר בפורקן זעם בהנחיית המורה להתעמלות.
"לילדים שזקוקים להזדהות עם דמות גברית חיובית קל יותר להזדהות עם המורה לחינוך גופני", אומרת שמר. "הם מגיעים אליו, מקיימים איתו שיחה, ולפעמים פורקים את זעמם בשק האגרוף. יש לנו ילדים שמתחילים שם את הבוקר, ואחרי עשר דקות חוזרים לכיתה. כמו שמבוגרים הולכים לבריכה לשחות, ככה אצלנו מכים בשק האגרוף. התחלנו השנה פרויקט נוסף, שבמסגרתו כל מורה מאמץ ילד אחד שיש לו בעיות. המורה-המאמץ הופך למעין סניגור של הילד".
כל זה מסתכם בכך שילדים אלימים הופכים לאלימים פחות?
"זו לא הצלחה מלאה, אבל הצלחה מלאה אין גם אצל הרופא. היו לנו ילדים שלא ניתן היה לקיים איתם שיעור, ואחרי חצי שנה הם הפכו לתלמידים מן המניין, שמתפקדים ככל הילדים".
אם זה כל כך פשוט, למה לא עושים את זה בכל בתי הספר?
"זה לא כל כך פשוט. זה עלה לי בדם יזע ודמעות. כל שנה צריך להילחם על זה מחדש. אבל כשאתה מאמין במשהו ונלחם עליו, בסופו של דבר אתה משיג אותו".
המקרה של בית הספר קורצ'ק אינו ייחודי אבל גם אינו מייצג. בבתי ספר רבים, יסודיים ועל יסודיים, נתפשת האלימות כמכה בלתי נשלטת. מחקר שעשו רמי בנבנישתי וענת זעירא מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, עם רון אסטור מאוניברסיטת מישיגן, בקרב 61 אלף תלמידים ובקרב 002 מנהלים ו-1,500 מחנכים, הדגים לפני שנתיים את החשיפה הגבוהה לאלימות בבתי ספר ישראליים, ותחושת חוסר האונים של המחנכים בהתמודדות מולה.
לפי המחקר, האלימות הפיסית שכיחה יותר בקרב תלמידי בתי ספר יסודיים. כ-58% מהתלמידים ביסודי, מחצית מתלמידי חטיבות הביניים וכשליש מתלמידי התיכון דיווחו על כך שתפסו ודחפו אותם בכוונה לפחות פעם אחת בחודש האחרון. כ- 84%מהתלמידים ביסודי, כ-32% מתלמידי חטיבות הביניים וכ-16% מתלמידי התיכון דיווחו שספגו בעיטה או אגרוף לפחות פעם אחת בחודש האחרון. כשליש מתלמידי היסודי, כרבע מתלמידי חטיבות הביניים וכ-16% מתלמידי התיכון דיווחו שתלמיד אחר השתמש באבן או בחפץ אחר כדי לפגוע בהם. כ-5% מתלמידי התיכון דיווחו שבחודש האחרון מישהו חתך אותם בסכין או במכשיר חד אחר. 3.7% מתלמידי היסודי דיווחו שראו תלמיד אחר עם אקדח.
התלמידים התגלו כחשופים במידה ניכרת גם להתעמרויות שאינן פיסיות. כך, למשל, 40% מתלמידי היסודי דיווחו על היותם קורבן לחרם מצד תלמידים אחרים, לעומת כ-15% מתלמידי חטיבות הביניים וכ-12% מתלמידי התיכון.
המחקר הראה שדפוסי יחסים אלימים אינם נדירים גם בקשר שבין תלמידים למוריהם. אחד מכל ארבעה תלמידים דיווח שחווה לעג, עלבון או השפלה מצד סגל בית הספר. 21.6% מתלמידי בתי הספר היסודיים דיווחו כי איש צוות תפס ודחף אותם בכוונה, לעומת 9.01% מתלמידי חטיבת הביניים ו-8.1% מתלמידי התיכון. 7.1%מתלמידי היסודי דיווחו על כך שספגו בעיטה או אגרוף, לעומת 4.8% מתלמידי חטיבות הביניים ו-4.3% מתלמידי התיכון. 8.9% מהמנהלים (כמעט כולם מבתי ספר יסודיים) דיווחו שבמהלך החודש האחרון היו בבית ספרם אירועים של איום מצד תלמיד כלפי מורה. 6.8% דיווחו על פגיעה פיסית כמו אגרוף, בעיטה או נשיכה מצד תלמידים.
למרות הנתונים האלה, רק 4.6% מהמנהלים הסכימו עם הקביעה שבעיית האלימות בבית ספרם היא בעיה "גדולה". אף אחד מהמנהלים לא סבר שבעיית האלימות היא בעיה "גדולה מאוד".
בדיבורים לא יילך
כיו"ר התאגדות מנהלי העל יסודיים סבור ד"ר בר עוז שמשרד החינוך צריך לתת לו ולעמיתיו סמכויות וכלים רבים יותר כדי שיוכלו להתמודד עם בעיית האלימות. "אין לנו, למשל, פסיכולוג בחטיבה העליונה, מסיבות תקציביות. בדרך כלל פסיכולוגים כשירים יותר להתמודד עם אלימות. אבל אין פסיכולוגים. עומדות לרשותנו רק שיטות חינוכיות קונוונציונליות – לדבר עם ההורים, לשלוח ליועצת, להרחיק מהלימודים. מבחינת ענישה, אין לי מה לעשות. מה אני אגיד לתלמיד, שיישב בספרייה שעתיים? זה יכול להרגיע אותו אם הוא קצת משתולל, לא יותר מזה. אני חושב שצריך לתת למערכת אוטונומיה להחליט אם צריך להרחיק תלמיד לתקופה של יותר משבועיים. פעם יכולתי להרחיק תלמיד ל-10 ימים, היום אני יכול להרחיק תלמיד רק לשלושה ימים".
מה תשיג בהרחקה?
"אני אאפשר ל-40 תלמידים אחרים ללמוד. מחובתנו לדאוג לאלה שרוצים ללמוד. ראה, יש פחת בכבוד למורה. היום התלמידים מוצאים כתובות להתלונן על המורים, גם על דברים של מה בכך, וזה לא תמיד לפי רוחנו.
אם מורה מתלונן על תלמיד, התלמיד ישר אומר 'אבא שלי עורך דין', ומקבלים מכתב מהאבא. כלי המשמעת שהיו בידינו הלכו והצטמצמו, ולא מעט אשם בזה משרד החינוך שצימצם את הסמכויות. פעם היה מספיק מבט של המורה בתלמיד. היום צריך את מחלק המוסר".
רוקח, ראש היחידה למניעת אלימות, לא מסכים עם הטענות באשר לצמצום סמכויותיהם של המנהלים. "אני לא רוצה חס ושלום לומר דברים לא יפים לבר עוז, אני אומר רק זאת: אני לא יודע איזה כלים היו למנהלים פעם.
אבל אני חושב שגם היום יש למנהל הרבה כלים, אולי חוץ מאשר לתלות את התלמיד בחצר בית הספר. לא הייתי רוצה לתת למנהל יד קלה בהרחקת תלמידים. אם הם לא יכולים לשכנע את המפקח בנחיצות של הרחקת התלמיד -שלא ירחיקו אותו. חוזר מנכ"ל האחרון מעודד את המנהל לפנות לעזרת המשטרה, ומציג הוראות מאוד ברורות מה לעשות. למשל, אם תלמיד בא עם נשק, לא בהכרח אקדח, אלא גם סכין קפיצית. החוזר אוסר על החזקת כל סכין שהיא, גם לא סכין לקילוף תפוז".
מדוע יש יותר אלימות?
"זה גלגל של ביצה ותרנגולת. אם תשאל אותי, כל היחס לחוק במדינת ישראל הוא בעייתי. יש תחושה של זלזול גדול בחוק ובסמלים. בכל מקום אני שומע על בעיות של משמעת. אני שומע על הרבה חוצפה בבתי הספר. אני שומע גם ממורים שבאים מחו"ל, שהם נשארו עם פה פעור אחרי ביקור בבית ספר ישראלי".
המורים אומרים שהם חסרי אונים.
"מה שהם אומרים נכון. מחקרים על שחיקה של מורים מראים שאלימות יכולה לגרום לשחיקה החמורה ביותר. פנה אלי לא מזמן פסיכולוג ושאל אותי מה מורה צריכה לעשות כשילד קם ואומר: 'את לא תקבעי לנו כאן'. אני חושב שאנחנו חייבים להחזיר את הסמכות. לילד יש הורים, אפשר להיעזר בהם. אם אי אפשר להיעזר בהם, יש שירותים פסיכולוגיים, ייעוציים. האחריות היא של בית הספר. זכותם של הורים לבוא ולטעון: 'בית הספר צריך להתיישב ולמצוא פתרון'. ואם בית הספר לא מוצא פתרון, ההורים יכולים לפנות לפיקוח או לקו הפתוח של משרד החינוך. אני אישית מקבל המון תלונות.
בית הספר צריך להבין שהאחריות היא שלו. העובדה היא שיש בתי ספר רבים שמתמודדים עם הבעיה הזו".
גם ד"ר קדמן סבור שחלק מהפתרון לבעיה נמצא בהנהגת משמעת נוקשה יותר בבתי הספר. "צריך להחזיר את הכלים למערכת החינוך, ולתת למורים את הכלים לפתרון הבעיה. יש התרופפות של המשמעת ושל היחס בין בני האדם בבתי הספר. אני לא מתנגד לכך שבבתי הספר תהיה משמעת. אני לא נעלב בשם אף תלמיד אם לא יקראו למורים בשמם הפרטי. הסחבקיות הזו היא לא חלק מזכויות הילד. אני לא מתנגד לקימה של תלמידים כשמורה נכנס לכיתה. אני לא מתנגד לשינוי סוג השיח בין מורים לתלמידים. ילד צריך לבוא לבית הספר בכיף, אבל לא כמקום שאין בו גבולות. ילדים צריכים גבולות".
האם צריכים להרחיב את סמכויות ההרחקה של המנהלים?
"לא. על מה הם מדברים – על כך שילד שנהג באלימות יושעה לשמונה ימים במקום לארבעה ימים? אני אומר בכנות: אם הייתי חושב שזה יועיל, הייתי תומך בכך. אבל זה לא יעיל. מה יקרה בימים שהילד יושעה? הוא יסתובב על שפת הים. אמרתי לועדת וילנאי: אם יש ילד אלים, אל תשעו אותו. תנו לו ללכת אחרי בית הספר לשעתיים כל יום לבית אבות או לבית חולים. אבל פתרון כזה דורש תקציב. מה לעשות, בדרך כלל פתרונות יעילים עולים כסף.
מצד אחר, אפשר למצוא פתרונות גם במסגרת התקציבית הקיימת. בשביל זהצריך לחשוב, צריך ליזום, צריך להיות יצירתי. הבעיה היא שמערכת החינוך כל כך מובסת וכל כך עייפה שאתה מוצא מעט מאוד יוזמות שאפשר לפתח אותן בצורה שתהיה גם הומנית וגם יעילה".
אלימות גוברת ותחושה מחריפה של אנרכיה במערכת החינוך אינם תופעה ייחודית לישראל. הדרך להתמודד עם תלמידים חצופים, מתפרעים, פורקי-עול, היא נושא לוויכוח חריף – וער הרבה יותר – גם באירופה ובארה"ב. קולות רבים מעבר לים קוראים לפנות לשיטות חינוך שמרניות.
לפי נתוני משרד החינוך האמריקאי, 400 אלף תלמידים במדינה סופגים מדי שנה עונשים גופניים, המותרים לפי החוק ב-23 מדינות, בעיקר דרומיות.
הסנאטור מיץ' מקונל, רפובליקני מקנטקי, הגיש השנה הצעת חוק ולפיה לא ניתן יהיה לתבוע מורים על ענישה גופנית. הוא גם קרא לאפשר לבתי ספר להחליט בעצמם אם לאשר ענישה גופנית.
בניגוד לאמריקה, אנשי החינוך שמטפלים בנושא בישראל אינם מבקשים לחזור לדרכי התמודדות קיצוניות מהעבר. "התוצאה של ענישה גופנית תהיה חמורה", אומר רוקח. "אלימות יוצרת רק עוד אלימות. לא צריך ללמוד הכל מהאמריקאים. בארה"ב יש גם עונש מוות וזה לא מפחית את הפשיעה. אני לא חושב שענישה גופנית תועיל". הוא מזכיר הבדל יסודי נוסף בין בתי הספר בארה"ב לבתי הספר בארץ. "תאר לך שמורה בישראל תיתן לתלמיד עונש גופני. הרי עלול להיות מצב שהתלמיד יבוא ויכסח לה את הצורה".
