הנחיות
הילד שהרגיש בגדול
"שקט, שקט… מישהו ראה אותך נכנסת?"
"לא נראה לי, התכופפתי כל הדרך, בדיוק כמו שאמרת לי…"
"אם יגלו שהיינו בחדר העבודה של אבא שלי, הלך עלינו! יש פה דברים יקרים מאוד!"
"אז כך נראה חדרו של בלש משטרתי?" שאלה קיילי בקול מאוכזב, "הכול פה רגיל לגמרי: ניירות, עטים, שעון… איפה כל הדברים המגניבים שהבטחת לי?"
"אל תהיי מטומטמת, קיילי! אלה לא סתם דברים אלא ציוד סודי לחקירות.
למשל, העט הזה…"
"די, ליסה, אל תבלבלי את המוח. זה עט רגיל לחלוטין, יש לי מאה כאלה בבית."
"זה בדיוק מה שחושבים הפושעים. הם לא יודעים שבתוך העט הרגיל הזה יש מצלמה פיזית שיכולה לצלם ואפילו להקליט אותם."
"תראי לי, איך היא מצלמת? אין פה בכלל עינית."
"דווקא יש פה עינית, רק שהיא בגודל של ראש סיכה כדי שלא יגלו אותה."
"אוהו!!!" קראה קיילי בהתלהבות, "עכשיו אני מתחילה להרגיש כמו בסרט של ג'יימס בונד!"
"וזו רק ההתחלה!"
ליסה הראתה לקיילי מצלמות קטנטנות בגודל של מסטיק, ומכשירי הקלטה מוסתרים בתוך צעצועים ואפילו בתוך שעונים. היא גם לימדה אותה לזהות טביעות אצבעות בעזרת אבקת גבס וזכוכית מגדלת.
"את חייבת לראות את אוסף הזכוכיות המגדילות של אבא שלי," אמרה ליסה, ומיד טיפסה על כיסא ושלפה תיבת עץ מהודרת ממדף גבוה. החברות פיזרו את האוסף הנדיר על השטיח וניסו כל אחת ואחת מהזכוכיות המגדילות, את זאת מאפריקה ואת זאת מסין, את העתיקה מאנגליה שנראתה שייכת לשרלוק הולמס ואת החדישות ביותר. הן התלהבו כל כך עד שהתחילו להרגיש עצמן כמו בלשיות. פתאום ליסה הסתכלה בבהלה בשעון שעל הקיר וקראה: "רבע לשש, אנחנו חייבות לעוף מפה מיד לפני שאבא שלי יגיע!"
הבנות החזירו את הדברים למקומם ועזבו את החדר בפזיזות.
יד קטנטנה דחפה דלת עץ כבדה ואל תוך החדר החשוך זחל תינוק ג'ינג'י שמנמן. הוא הסתובב בחדר עד שנתקל בחפץ חדש ומסקרן. הוא הרים אותו מהשטיח, הביא אותו לפיו והתחיל ללקק אותו בשמחה. פתאום נדלק האור ונשמעה צעקה: "מייקל! מה אתה עושה פה?!" "דדי, דדי," קרא התינוק בהתרגשות גדולה וזחל במהירות רבה לקראת אביו. האב הבחין שיש לתינוק המתקרב איזה חפץ בפה, אך לפני שהצליח לעשות משהו בנדון, מייקל כבר בלע את הזכוכית המגדלת.
התינוק, באופן מפתיע, המשיך לחייך והיה רגוע לחלוטין. ואילו האב ממש רתח: "איך זה קרה?! כולם הרי יודעים שהחדר שלי חייב תמיד להיות סגור! ואיך בכלל מייקל הגיע לאוסף הזכוכיות המגדילות שלי? לא ייתכן שהוא עשה את זה לבדו!"
ליסה סיפרה לאבא בקול חנוק מדמעות את מה שעשתה עם קיילי. "אחר כך נטפל בנושא שלך, גברת צעירה, עכשיו חייבים לטוס לבית החולים!" אמר האב.
הוא הפעיל את הצופר על גג האוטו שלו והחל מפלס דרכו במהירות בין ים המכוניות עד לבית החולים לילדים של סידני. דוקטור מריון בדקה את מייקל והייתה המומה. איך ייתכן שתינוק יבלע זכוכית מגדלת וימשיך לחייך ולמלמל כאילו כלום לא קרה? הרופאה אמרה למשפחה: "יש לכם מזל גדול שמייקל בלע זכוכית מגדלת שעשויה מסיליקון ולא מזכוכית. החומר ייספג בתוך הגוף שלו ואין כל סכנה לחייו." כולם צהלו, התחבקו וקפצו משמחה. מייקל הצטרף לחגיגה במחיאות כפיים וצחוק גדול, אף שלא הבין כלל על מה כל המהומה סביבו.
ואז דוקטור מריון ביקשה לדבר עם האב בפרטיות. "יש לך בן מדהים," היא אמרה, "חביב, בריא וחזק הוא יהיה בסדר, אבל…"
"אבל מה?" שאל האב בדאגה.
"כשהחומרים ייספגו בתוך הגוף של מייקל, פעילות הזכוכית המגדלת תמשיך להתקיים בתוכו. זאת אומרת שמעכשיו כל הרגשות שלו יהיו מוגברים. כשהוא יכעס הוא יכעס נורא, כשיהיה עצוב הוא יהיה ממש עצוב. אבל גם הרגשות הטובים שלו יהיו ענקיים: הוא יאהב הרבה, יתרגש בגדול וידע לשמוח יותר מכל אחד מכם."
"וזה יעבור לו?"
"לא, זה לא יעבור לו, אבל עם הזמן תלמדו לחיות עם זה בשלום."
האב חזר הביתה מבולבל לגמרי. הוא, שהיה ידוע כאחד הבלשים הטובים ביותר במשטרת סידני, אוסטרליה, כזה שמסוגל לפתור כל תעלומה, לא היה בטוח שיצליח לפענח את תעלומת ה"רגשות בזכוכית מגדלת" של בנו הקטן. הוא הלך לישון בלב כבד, וכשקם למחרת גילה שמייקל הפסיק להיות התינוק הנוח והרגוע שכולם הכירו. מאותו בוקר: אם החלב לא היה טעים לו, מייקל הכיף את הבקבוק באוויר; אם לא היה מקבל בדיוק את מה שביקש ובאופן מיידי, היה צורח במשך שעות; וכשהאב הביא אותו בבוקר למשפחתון, היה נצמד אל רגלו ומתייפח ארוכות.
וכמו שצפתה דוקטור מריון, גם הרגשות החיוביים של מייקל התחילו ללבוש מידות גדולות: כל יום, כשהאב חזר מהעבודה, התינוק היה זוחל לעברו במהירות של טיל וצורח "דדי! דדי!" כאילו לא ראה אותו זמן רב; כשאחותו ליסה הביאה לו הפתעה, אפילו הכי קטנה, מייקל היה מתרגש עד השמים; במסיבות, הוא תמיד חייך וצחק בקולי קולות, וכולם הצביעו עליו כעל הילדון העליז ביותר בחבורה.
כשמייקל גדל והתחיל ללכת לגן, אל היה לו פשוט כלל וכלל. הוא אהב את איירין הגננת ואת הילדים, אך כיוון שעדיין פעלה בתוכו הזכוכית המגדלת, דברים קטנים שקרו בגן גרמו לו לבכות או להתרגז. כשדניאל לא חלק אותו טושים, מייקל אמר לו: "אני לא חבר שלך יותר!" וכשהגננת איירין נתנה לשירלי לברך ראשונה את ילדי יום ההולדת, מייקל צעק, "את אף פעם לא נותנת לי לברך ראשון!" וקם ויצא אל החצר. הילדים אהבו מאוד את מייקל, אבל מפני שהיה מתפרץ בפתאומיות התחילו לקרוא לו "מייקל הנפץ". חלק מהילדים נבהלו והתרחקו ממנו.
הגננת המודאגת הזמינה את האב לשיחה: "מייקל הוא ילד נבון ומתוק, אבל כל עכבר הופך אצלו לפיל! אתה לא חושב שהוא מגזים?" האב סיפר לאיירין על המקרה של הזכוכית המגדלת, והסביר לה שמייקל הוא ילד טוב שאינו מגזים, אלא שהעולם פשוט "מוגזם" לו מבפנים. "הוא מרגיש הכול בעוצמה גבוהה יותר ולכן מגיב חזק יותר מילדים אחרים בגילו," אמר.
הגננת הקשיבה בתשומת לב רבה ואמרה: "עכשיו אני מבינה כמה קשה למייקל, ואני רוצה לעזור לו!"
למחרת, במפגש הבוקר, איירין סיפרה לילדים את סיפורו של מייקל. היא ביקשה מהם להפסיק לקרוא לו "מייקל הנפץ", כי זה מאוד מעליב. והוסיפה: "אם אתם רואים את מייקל כועס או מצוברח, חשוב שתניחו לו, תיתנו לו להיות קצת לבד ולהירגע, והוא כבר יחזור אלינו במצב הרבה יותר טוב."
הזמן חלף, והגיע יום הולדתו השמיני של מייקל. בארוחת הבוקר החגיגית כולם אכלו טוסטים מרוחים בחמאה ובממרח חום-שחור. לא, זה לא היה שוקולד למריחה, אלא וג'מייט, ממרח מלוח וקצת מר ששום אוסטרלי לא יכול בלעדיו. לכבוד האירוע, האב הזמין את מייקל למשימה בלשית סודית ביותר. לפני שיצאו מהבית הם בחרו שמות צופן: מייקל בחר ב"גזר גמדי", כי היה גם ג'ינג'י וגם הכי קטן במשפחה. האב בחר ב"בטטה", כי אחרי יום עבודה קשה אהב לרבוץ כמו בטטה מול הטלוויזיה.
"הסוכן בטטה, האם נפעיל את הצופר?" שאל גזר גמדי כשעלה למכונית.
"לא ולא. המבצע הזה מסווג ואסור שיידען עליו," ענה בטטה. הסוכנים החשאיים חצו את העיר סידני עד שהגיעו לרחוב מרטין, המפורסם בזכות החנויות ומקומות הבילוי הרבים והיפים שבו. שם התפצלו והחלו להסתובב בין החנויות במשקפיים כהים שבתוכם מוסתרות מצלמות קטנטנות. הם דיברו ביניהם במכשירי קשר שהחביאו בבגדיהם.
"גזר גמדי, המשימה שלך מתחילה בכולבו לבגדים 'אופנת קואלה'. עליך לבדוק את הסחורה בלי לעורר תשומת לב, ולגלות באיזו מידה יש הכי הרבה בגדים. רמז: הסתכל בתוויות שבגב הבגד."
"הכול מובן, בטטה, אני נכנס."
מייקל נכנס לחנות והעמיד פנים שהוא מחפש לעצמו בגד. מדי פעם שרק והתבונן אל התקרה כדי לא לעורר חשדות. הוא הסתכל בתוויות הבגדים: בכמה מהן הייתה האות "S" ובאחרות הייתה האות "L". אך על רוב התוויות הייתה רשומה האות "M". מעניין איזה צופן זה! חשב לעצמו. לאחר התלבטות קצרה הוא ניגש אל המוכרת, וזו הסבירה לו שהאות M היא קיצור של המילה MEDIUM – מדיום, זאת אומרת: בינוני. הסוכן גזר גמדי צילם בהיחבא מספר ראיות, ויצא מן המקום.
"הסוכן בטטה, פתרתי את התעלומה. רוב הבגדים הם בגודל בינוני. ומה עכשיו?"
"טוב מאוד, גזר גמדי! המשימה הבאה שלך תתבצע בגלידריה 'הקנגורו הקפוא'. עליך להיכנס למקום ולהתנהג בטבעיות."
"הבנתי, בטטה, כדי לא לעורר חשדות אקנה גביע עם שלושה כדורי גלידה, סירופ שוקולד וסוכריות צבעוניות מעל."
"קיבלתי. עכשיו שוב ליד שולחן והתבונן בעוברים ושבים. עליך לגלות כמה מהם גבוהים מאוד, כמה גבוהים, כמה בגובה בינוני וכמה נמוכים או נמוכים מאוד. בהצלחה!"
כשגזר גמדי סיים את הרשימות שלו הוא יצר קשר עם הסוכן בטטה: "רוב האנשים שראיתי הם לא גבוהים מאוד ולא נמוכים מאוד, כנראה שהם מדיום, זאת אומרת בגובה בינוני."
"מצוין, גזר גמדי! המשימה שלך הושלמה. פגוש אותי מול הבניין הגבוה ביותר ברחוב."
כשהאב והבן נפגשו הם התחבקו בהתרגשות. הסוכן בטטה הרים את גזר גמדי בזרועותיו והניף אותו באוויר. כשנרגעו התיישבו על הספסל, והאב אמר למייקל: "בני, הסתכל על הבניין הזה. יש בו מעט קומות גבוהות מאוד ומעט קומות נמוכות מאוד."
"רוב הקומות הן באמצע," אמר מייקל.
"נכון, חמוד. ככה זה בעולם שלנו, רוב הדברים הם לא גדולים מאוד ולא קטנים מאוד."
"כמו מידות הבגדים, כמו הגובה של האנשים."
"תפסת את זה! אבל אצלך זה אחרת. מאז שבלעת זכוכית מגדלת אתה מרגיש שהכול ענק ולכן אתה גם מגיב בגדול. כשמספרים לך בדיחה אתה נשכב על הרצפה מרוב צחוק; כשאומרים לך משהו לא נעים אתה נעלב נורא; וכשאתה צריך לחכות קצת אתה מרגיש שזה לנצח. היום אתה כבר בן שמונה, והגיע הזמן שתתחיל להשתלט על הזכוכית המגדלת שבתוכך."
"אבל איך אצליח?" שאל מייקל.
"כל עבודה בלשית מבוססת על הצגת השאלות הנכונות. בוא נמשך את שלך, גזר גמדי."
"אוקיי, שאלה ראשונה: האם יש עוד ילדים או מבוגרים שמרגישים את העולם בענק?"
"כן, יש הרבה כאלה. הם אמנם לא בלעו כמוך זכוכית מגדלת, אבל פשוט נולדו ככה."
"טוב לדעת שאני לא לבד."
"שאלה שנייה: האם יש רגעים שבהם הזכוכית שבתוכי פעילה יותר?"
כן. זה קורה כשאתה עייף, רעב או לא מרגיש טוב."
"נכון! במקרים כאלה כדאי לשמור ממני מרחק."
"שאלה שלישית: האם יש רמזים למצב שבו הזכוכית המגדלת שלי בפעולה?"
"שאלה מצוינת! כשתרצה לגלות אם הזכוכית המגדלת שלך פועלת, חפש סימנים בגוף שלך ובמילים שלך."
"בגוף? איפה בדיוק?"
"אם השרירים שלך מכווצים והלב פועם בחוזקה, אם אתה מזיע בלי שחם לך או מרגיש מסוחרר, סימן שהזכוכית המגדלת פועלת."
"ומה לגבי המילים?"
"כשאתה משתמש במילים גדולות מדי, כמו: 'תמיד', 'אף פעם', 'הכול', 'לעולם', 'כולם' – כנראה שהזכוכית המגדלת פועלת בפנים. שהרי הבנו כבר שבעולם האמיתי הדברים מגיעים בגודל בינוני."
"שאלה רביעית: איך אוכל להשתלט על הזכוכית המגדלת?"
"שאלה חשובה! כשאתה מרגיש כועס, מעוצבן או פגוע, נשום עמוק פעמיים ושאל את עצמך: האם מה שקרה באמת כל כך גרוע או שהזכוכית המגדלת גורמת לי לראות את זה כך?"
"אתה ממש צודק, דדי. הנה, בהתחלה לא הבנתי מה אומרות האותיות על תוויות הבגדים וכעסתי על עצמי מאוד, כי חשבתי שנכשלתי במשימה הסודית שלנו. אבל אז נשמתי עמוק וביקשתי את עזרת המוכרת. הבנתי שזה בכלל לא נורא, ואפילו קל לפתרון."
"יפה, בני. הרגע הקצר שהקדשת לנשימה ולבדיקה עזר לך לחשוב בבהירות ולהגיב בצורה המתאימה ביותר."
"אז, דדי, כל המילים הבומבסטיות האלה, כמו: 'תמיד', 'כולם', 'לעולמים', 'כולם' – לא משקפות את המציאות, נכון?"
"זה נכון, חוץ מאשר במקרה אחד…"
"מהו?"
"שאני תמיד אוהב אותך המון המון המון! יום הולדת שמח, מייקל שלי!"
……………………………………………………………………………………………
אני-אתה-אנחנו
על רגשות במידות גדולות
להרבה ילדים בעולמנו יש רגשות במידות גדולות. הם לא בלעו זכוכית מגדלת כמו מייקל, אלא נולדו כאלה. לעתים נראה שילדים אלו מגזימים, אך האמת היא שהעולם "מוגזם" להם מבפנים ולכן הם מגיבים חזק יותר מחבריהם. הבעיה היא שהתגובות הפתאומיות והחזקות של ילדים אלה עלולות להבהיל את הסביבה ולגרום להתרחקות מהם. בואו נראה מה אתם יכולים לעשות עם עצמכם, עם חבריכם ועם קבוצתכם כדי שרגשות בזכוכית מגדלת לא יהוו מכשול בחיי החברה.
איך אשתלט על הזכוכית המגדלת שבתוכי?
אעצור לפני שאגיב, כמו שהסביר אבא של מייקל. אספור עד עשר, אנשום שתי נשימות עמוקות ורק אז אגיב. בדרך זו אצליח לבלום את פעילות הזכוכית המגדלת ואחסוך מעצמי הרבה צרות!
אחליט לא להשתמש במילים גדולות מדי, כי הן מגבירות את פעולות הזכוכית המגדלת. ואם מילים כאלה בכל זאת יתגנבו מדי פעם לדברי, אתקן את עצמי, וכך אחזיר את עצמי לאיזון. לדוגמה:
במקום להגיד: "אני שונא את רן!"
אומר: "עכשיו אני לא מסתדר עם רן."
במקום להגיד: "אני אפס במתמטיקה!"
אומר: "קשה לי לפתור את התרגילים האלה במתמטיקה."
במקום להגיד: "לעולם לא אסלח לה!"
אומר: "עכשיו אני מרגישה פגועה."
לא אתן למקרים פשוטים להפוך ל"אופרות סבון". אזכור שהמחשבות השליליות שבתוכי אינן משקפות את מה שקורה בעולם האמיתי ורק גורמות לי להרגיש עצבני, כועס ועצוב.
אבדוק את האמת שבמחשבות שלי על ידי כתיבתן והוספת סימן שאלה בסופן.
דוגמה מס' 1
מחשבה: אחי יוסי תמיד יותר מוצלח ממני!
הוספת סימן שאלה: אחי יוסי תמיד יותר מוצלח ממני?
תשובה: לא. אחי יוסי יותר מוצלח ממני בחשבון ובאנגלית, אבל אני יותר מוצלח ממנו בכדורגל ובכדורסל!
דוגמה מס' 2
מחשבה: החברות שלי אף פעם לא נשארות אצלי לישון!
הוספת סימן שאלה: החברות שלי אף פעם לא נשארות אצלי לישון?
תשובה: אמנם בחודש האחרון לא באו אלי חברות לישון, אבל אני ישנתי אצלן ואנחנו מתכננות אצלי מסיבת פיג'מות בחופש הבא!
איך אעזור לחבר שיש לו רגשות עם זכוכית מגדלת?
אקבל אותו בלי ללעוג לו או לקרוא לו בשמות גנאי כגון "מופרע" או "לא נורמלי".
אזכור שהחבר לא בחר להרגיש את העולם "בגדול", והרבה פעמים הוא סובל בשל כך.
אזכיר לעצמי שגם רגשות חיוביים "מתנפחים" אצלו ויש לו יכולת לשמוח, להתרגש ולהתלהב הרבה יותר מאחרים. יכולות אלו תורמות לאווירה חיובית בקבוצה.
לא אגיד לחבר "אתה מגזים", כי הוא לא מנפח דברים בכוונה, העולם מוגזם לו מבפנים.
אניח לחברי להירגע כשהוא זקוק לכך ולא אוסיף "שמן למדורה".
לא "אחמם" את החבר בכוונה כדי לראות אותו מתעצבן ומאבד את עשתונותיו, ולא אשתף פעולה עם ילדים אחרים שעושים את זה.
פעילויות קבוצתיות בנושא "רגשות במידות גדולות":
א. מנצח הרגשות
חברי הקבוצה יתיישבו בחצי מעגל ויבחרו במנצח שיעמוד מולם ובידו "שרביט" (עיפרון, סרגל וכדומה). המנצח יגיד שם של רגש, והקבוצה תבטא אותו בעזרת קולות והבעות פנים. לדוגמה: אם המנצח אומר "עצב", כולם עושים כאילו הם בוכים ומתייפחים. המנצח ירים ויוריד את השרביט כדי לכוון את הקבוצה לבטא את הרגש באופן חלש, בינוני או חזק. כשהוא ירים את השרביט לגובה הרב ביותר הוא יצעק "זכוכית מגדלת!" והמשתתפים יבטאו את הרגש בצורה המוגזמת ביותר. כל מנצח יתרגל עם הקבוצה שלושה רגשות שונים, ואז יעביר את השרביט למנצח הבא.
מדברים בעקבות הפעילות: איך הרגשתי כמנצח ואיך הרגשתי כשניצחו עלי?
באיזה תפקיד הרגשתי יותר בנוח? איזה רגש נהניתי לבטא ואיזה רגש לא אהבתי לבטא? איזו תחושה הייתה לי כשביטאתי את הרגשות בקטן, ואיזו כשביטאתי את הרגש בזכוכית מגדלת?
ב. משפטים בזכוכית מגדלת
המשתתפים ישבו במעגל ויקבלו פיסת נייר וכלי כתיבה. הם יתבקשו לכתוב משפט ב"זכוכית מגדלת", על ידי שימוש במילים כגון: תמיד, לעולם, כולם, אף פעם וכדומה.
מי שיסיים את הכתיבה, יקפל את פיסת הנייר שלו ויניח בתוך סלסילה שנמצאת במרכז המעגל. כל ילד בתורו ייגש לסלסילה ויוציא מתוכה פיסת נייר מקופל. ממקומו יקריא לקבוצה את המשפט ב"זכוכית מגדלת", ויהפוך אותו למשפט מאוזן יותר. לדוגמה: אם קרא את המשפט "אף אחד לא אוהב אותי בכיתה", יהפוך אותו ל"יש הרבה ילדים בכיתה, חלקם אוהבים אותי יותר וחלקם פחות".
מדברים בעקבות הפעילות: מה הרגשתי כשכתבתי וקראתי משפטים ב"זכוכית מגדלת"?
האם היה לי קל או קשה להפוך את המשפט שקיבלתי למשפט מאוזן יותר? מה הרגיש הגוף שלי בנוכחות המשפטים החדשים? האם הקול שלי השתנה? האם השרירים שלי היו רפויים יותר? האם התיישבתי בתנוחה אחרת?
