ההתנגדות של תלמידים היא מסר למורים או למשתתפים. ההתנגדות היא מסר סמוי, שאומר באופן עקיף את מה שקשה לומר. 

דוגמאות: 
• תלמיד או תלמידה שמאחרים, בודקים: "האם מישהו שם לב אם אני כאן?".
• תלמיד או תלמידה שתוקפים את המורים, בודקים: "האם תאהב/י אותי גם כשאני תוקפני/ת? האם תהיה לך סבלנות אליי, גם כשאני כועס/ת? האם אני לא אהרוס אותך ואת הקבוצה בתוקפנות שלי?".
• משתתפים, שמבטאים כעס אחד זה על זה, בודקים את הנורמות: "האם מותר לכעוס כאן? איך מגיבים כאן לכעס? איך מתייחסים אלינו, כאשר קשה לנו?". 
• מישהו אומר בציניות שאין כל סיכוי לשינוי: "אין טעם לבזבז את הזמן ואת המאמץ במפגשים הפרטניים האלה של אופק חדש". המסר הסמוי הוא: "קשה לי, אני מיואש/ת, האם תצליחו לעזור לי להרגיש אחרת? האם תהיה לכם סבלנות לייאוש שלי? האם לא תיבהלו ממני, כמו שכולם נבהלים? האם אוכל להיות חלק מהקבוצה גם אם אין לי אמון בה כרגע?".

המסרים הסמויים של ההתנגדות בקבוצה הפרטנית הם דרך עקיפה – אך משמעותית מאוד! – של התלמידים לבדיקת הגבולות, הכוחות וכן לבדיקת היכולות של המורים ושל הקבוצה להכלה, להשגת לכידות ולבניית נורמות.

כאשר תלמיד או תלמידה מביעים התנגדות, חשוב שלא תישאבו אל תגובה אישית כלפיהם. שאלו את עצמכם: "מהו המסר הסמוי? האם מה שנאמר כאן, הוא גם בשם אחרים? מה אפשר ללמוד מכך על מה שמעורר בקבוצה חרדה, כעס, ייאוש?". 

ייתכן שהדברים אכן נאמרו בשם כל הקבוצה. כדי לברר זאת, אפשר לומר לקבוצה: "דני כועס. הוא אומר שכל מה שקורה כאן בקבוצה, זה שטויות. אולי הוא אומר גם בשם אחרים כאן בקבוצה שהדברים שקורים כאן אינם משמעותיים? ואולי מה שקורה כאן דווקא משמעותי מאוד, ולכן זה קצת מפחיד". 

אתם, המורים, מקשיבים, מבינים וחוזרים אל הקבוצה ממקום של אמפתיה ושל לגיטימציה. השיח האמפאתי, ללא התנגדויות שלכם, עוזר לתלמידים לעבד את תחושותיהם. 

3. התערבות – אחרי שתשערו את המסר הרגשי ואת משמעותו התהליכית לקבוצה, צריך לבצע התערבות. למשל: "שמתי לב שבפגישות האחרונות יש יותר איחורים ופטפוטים, ויש גם טענות שהקבוצה לא רצינית. אני משער/ת שאתם מרגישים תחושה קשה, שאולי אתם רוצים שגם אני ארגיש אותה, כדי שנוכל ביחד לראות איך מתמודדים אִתה". 

להתערבות יש כמה מטרות: לעזור לקבוצה להגיע למודעות לתהליכים שעוברים עליה, לעודד שיתוף ושיח על המתרחש בקבוצה, לחפש פתרונות ודרכי התמודדות מקדמים עם משברים של הקבוצה וגם עם התנגדויות. 

את ההתערבויות שלכם יש לכוון תמיד אל הקבוצה כולה, אל הנושאים הקבוצתיים, אל התהליך הקבוצתי. אין לכוון אותן אל יחידים, גם אם הם מבטאים את ההתנגדות של כל הקבוצה. ההתערבויות צריכות להיות אמפאתיות, ענייניות ומכוונות לחיפוש פתרונות להתקדמות של הקבוצה. צריכה להיות בהן מידה מועטה ככל האפשר של תחושות שליליות, כגון: כעס, ביקורת, האשמה או בושה (על אף שטבעי שהן יתעוררו בתהליכי התנגדות). 

דוגמה להתערבות אמפאתית: 
"יש כאן כעס כלפיי. לא קל לי לספוג את הכעס בלי להתקיף חזרה או בלי לנסות לשכנע אתכם שאינכם צודקים. אולי נכון יותר לבדוק מה אתם מנסים להגיד לי בשביל הקבוצה כולה ובשביל הנושא, שאנו עוסקים בו? מה אפשר לעשות, כדי שדברים יתקדמו כאן, כפי שאתם רוצים?".

מבנה מומלץ להתערבויות בקבוצות: 

חלק ראשון: 
תיאור המצב בצורה אובייקטיבית, ללא שיפוט וללא פרשנות 
דוגמה: "יש כאן כעס כלפיי. לא קל לי לספוג את הכעס בלי להתקיף חזרה או בלי לנסות לשכנע אתכם שאינכם צודקים."

חלק שני: 
הזמנה של הקבוצה לשיתוף, לשיקוף, להעלאת השערות ולבחינת ההשערות ביחד 
דוגמה: "בזמן האחרון יש הרבה פטפוטים וחוסר ריכוז בקבוצה. אולי אתם מנסים להגיד לי שהדברים שקורים כאן לא משמעותיים לכם? ואולי הם בעצם מאוד משמעותיים, ולכן הם מאיימים, ועדיף להימנע מהם? מה דעתכם?"

ג. פיזור המסר של יחידים למשתתפים נוספים 
דוגמה: "כמה תלמידים אומרים שהמפגשים הפרטניים שלנו משעממים. האם יש עוד מי שחושב כך? ואולי מישהו חושב אחרת?" 

ד. תכנים שונים שהעלו משתתפים – איסוף למסר אחד משותף 
דוגמה: "דנה אומרת שנמאס לה, אורי אומר שדווקא מעניין לו, יש כאלה ששותקים, ויש שעסוקים בעניינים שלהם. אולי אתם בודקים אם שווה להתאמץ כאן בקבוצה? אם משהו טוב יכול לקרות לנו כאן?"

ה. עידוד חברי הקבוצה לדיבור גלוי על תחושותיהם 
דוגמה: "אתם שותקים. מעניין מה השתיקה שלכם רוצה להגיד. אולי תרצו לשתף אותנו במה שאתם מרגישים בזמן השתיקה?"

ו. הזמנה לחיפוש פתרונות משותפים למצבי קושי ותקיעוּת בקבוצה 
דוגמה: "חלק אומרים שהדוגמאות טיפשיות, וחלק רוצים להמשיך להביא דוגמאות ולהתייעץ. יש כאן חילוקי דעות, כשהקבוצה מחפשת את מה שמתאים לה. מה הייתם מציעים לנו לעשות במצב כזה? יש למישהו רעיונות?"