תוכן
מי זה כולנו? הצוות החינוכי והצוות הטיפולי של בית הספר, ובאותה תקופה אנחנו בתוכו – מטפלות בהבעה ויצירה. עד לאותו המשבר, התקיימו קבוצות למיומנויות חברתיות אחת לשבוע כחלק ממערכת שעות הלימוד, כשעל התלמידים חלה חובת השתתפות. כיתת האם נחלקה לשניים, כך שכל קבוצה מנתה חמישה-שישה תלמידים (מחצית כיתה) בהנחיה משותפת של שני מטפלים בהבעה ויצירה. הצוות החינוכי לא היה חלק מהמתרחש בקבוצות. בחוויה שלהם, "מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס". הדיאלוג בין הצוות הטיפולי לצוות החינוכי היה מינימליסטי. היינו 'אנחנו' ו'הם'. לא מתערבבים. אולי בשם האתיקה הפרופסיונאלית, אולי כדי לא לפגוע בגאוות היחידה של הצוות הטיפולי, משפחת 'סופר-על' של מטפלים בהבעה ויצירה.
מה שהיינו באמת זה צוות מפורק, צוות שנלחם על קיומו בעיצומו של משבר סגירת בית הספר, משבר שלא פסח על אף אחד: הורים, תלמידים, צוות חינוכי וטיפולי גם יחד. לימים השתמשו המחנכים במושגים כמו "פנתיאון" או "מגדל השן" כדי לתאר את תחושת הריחוק שלהם מהצוות הטיפולי ואת חוסר הוודאות שחשו בכל הקשור למתרחש בקבוצות. 1. לתחושתם, תמצית תפקידם היה לאכוף את הגעת התלמידים לקבוצות, משימה מורכבת במיוחד כשהם אינם מבינים לאן הם שולחים את התלמידים. יותר מכך, לא פעם העלו המחנכים את תחושת התסכול שעליהם "לאסוף" ולארגן מחדש את התלמידים, לאחר שקיבלו את פניהם בחצר בתום מפגש, כשהם סוערים, וזאת מבלי לדעת מה היה הטריגר לכך במפגש הקבוצתי.
