תוכן
במסגרת העבודה שלי עם בני נוער והורים לאורך השנים, אני נתקל שוב ושוב בעמדות דומות אצל מבוגרים וצעירים כאחד, לפיהן רוב בני הנוער מעשנים, רוב בני הנוער שותים אלכוהול ורוב בני הנוער משתמשים בסמים. מצד אחד, אפשר לטעון שעמדות אלו אינן מפתיעות, בעיקר כאשר הן מושמעות על-ידי הקהל בהרצאה או בסדנה שעוסקת בהתנהגויות סיכון בגיל ההתבגרות, וייתכן אף שיש כאן הטיה כלשהי. מצד שני, בדקתי את עצמי לא פעם, ושמתי לב שטענות אלו נאמרות לפני ההרצאה או אחרי ההרצאה, וכמובן גם במהלכה, ולכן ניתן לשער שהן משקפות עמדות שהיו נטועות במחשבותיהם של המשתתפים עוד בטרם הגיעו לפעילות.
אם כך, השאלה שעולה כאן היא כיצד הגיעו ההורים, בני הנוער ואנשי המקצוע לתחושה ש"הרוב כן", למרות שבפועל אנחנו יודעים ש"הרוב לא"? הרוב לא מעשנים, הרוב לא משתמשים בסמים והרוב לא שותים אלכוהול.
תוצאות הסקר: "הרוב לא"
בכדי לבדוק את המצב האמתי בשטח, אפשר להתבונן אפילו במבט חטוף בסקר האפידמיולוגי האחרון של "הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול", שנעשה בשנת 2009, וסוקר לא רק את המצב באותה תקופה אלא גם בהשוואה לסקרים קודמים.
כבר בראשית הדו"ח, עוד בטרם נוברים עמוק בתוך הטבלאות, אפשר להבחין ש"הרוב לא". למשל, רק 22% מהתלמידים בכיתות ז' עד י"ב עישנו סיגריה בשנה האחרונה – כלומר 78% לא! רק 30% השתכרו לפחות פעם אחת בשנה האחרונה – כלומר 70% לא! רק 14% הודו בשימוש בחומרים נדיפים בשנה האחרונה – אז 86% לא! ורק 10% מהתלמידים מודים שהם השתמשו בסם לא חוקי בשנה האחרונה – משמע 90% לא!
נכון, חלה עלייה מסוימת במספר אלו ש"כן" לעומת הסקר הקודם שנעשה בשנת 2005, אבל לא מדובר בעלייה דרמטית. כמו כן, לפחות חלק מהעלייה במספר המשתמשים ניתן לייחס לגידול הטבעי באוכלוסייה, להתפתחות הטכנולוגית, לעלייה ממדינות חבר העמים, לגידול במספר העניים ולסיבות נוספות.
אם כך, ניתן לראות שעל פי הנתונים היבשים, רוב בני הנוער לא עושים את מה שרוב האוכלוסייה מייחסת להם. נכון שהמספרים לא מעודדים ולעיתים אף מעציבים, במיוחד כאשר מצמידים למספרים פנים ושמות. אבל, כאשר מסתכלים בהיבט הארצי על התופעה, נראה שהמצב לא כל כך נורא כפי שלעיתים הוא נתפס בציבור. יחד עם זאת, כמי שעוסק בתחום של מניעת התנהגויות סיכון בגיל ההתבגרות, אינני יכול להתעלם מהעובדה שהמספרים בהחלט מעוררים דאגה, גם בהשוואה למדינות מערביות אחרות.
הסכנה שבתפישה שגויה
אין לי כאן כוונה להפחית בחשיבותן של תכניות המניעה באשר הן, ואני מאמין שבלעדיהן המצב היה גרוע יותר. כוונתי בהצגת הדברים עד כה היא להציף בעיה, שמקורה בתפיסות מוטעות של הציבור בנוגע לתופעה של שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים בקרב בני נוער – תפיסות מוטעות המשותפות הן לצעירים והן למבוגרים.
הבעיה שיוצרות אמירות אלו, כגון "כולם עושים את זה", היא בעיה שכדאי להבין אותה על מנת שנוכל להתמודד בעתיד עם אמירות כאלה, ולכוון את קהל המאזינים בהרצאות ובסדנאות לדפוס חשיבה רציונאלי ומפוכח יותר, שנשען על המציאות המתועדת ולא על מיתוסים, דעות קדומות או פאניקה ציבורית.
כפי שציינתי, האמירות שאני שומע מבני נוער, הורים ואף מאנשי מקצוע בתחום החינוך, מייחסות לרוב בני הנוער התנהגויות מסוכנות הקשורות בשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים. לדעתי אמירות אלו באופן פרדוקסאלי דווקא נותנות לגיטימציה לשימוש בסמים, אלכוהול ועישון, במקום ליצור את האפקט שהיינו רוצים שייווצר – של רתיעה משימוש בחומרים אלו. אפשר להבחין בשני תהליכים פסיכו-חברתיים ששלובים זה בזה, שעשויים לגרום לבני נוער להבין את ההפך ממה שאנחנו מבקשים שיבינו.
ראשית, מצד אחד בני הנוער שומעים את ההורים, האחים הבוגרים, המורים, המדריכים בתנועות הנוער ודמויות משמעותיות נוספות, ומקבלים מהם את הרושם שרוב בני הנוער עושים את מה שמסוכן, אסור ולעיתים לא חוקי. מצד שני, הם רואים לנגד עיניהם את חבריהם בביה"ס ובשכונה ממשיכים ללמוד, לשחק, לצאת לטיולים, ולמעשה מתנהלים למרות ועל אף ההתנהגויות המסוכנות המיוחסות להם. לדעתי, מצב זה מטמיע אצל בני הנוער את התחושה ש"השד לא נורא כל כך", ש"אפשר להמשיך ולחיות גם אם אני מתנסה פה ושם בחוויות קיצוניות", ו"אולי זה אפילו חלק טבעי בגיל ההתבגרות, אם כולם עושים את זה". אפשר לשער שאם נער או נערה ממוצעים יגיעו למסקנה שאפשר להתנסות ולהמשיך לחיות, יש סבירות מסוימת שהם גם יתנסו.
שנית, אנחנו אנשי החינוך, מנחי הקבוצות והעוסקים במניעה, מעלים כמעט בכל מפגש עם בני הנוער את הנושא של לחץ חברתי והשפעה חברתית, ונותנים לבני הנוער כלים להתמודד עם המצב. בד בבד, אמירות כגון "כולם עושים את זה" יוצרות למעשה את הלחץ החברתי, באופן בלתי מודע כמובן, כאשר הן מציגות לבני הנוער מצג שווא לפיו רוב החברים שלהם עסוקים בדברים שאנחנו מתנגדים להם. בשלב זה, לא רק שהאמירות השגויות מציגות מצג מוטעה בפני בני הנוער, אלא משייכות אותם לקבוצת המיעוט של הנמנעים. השתייכות לקבוצת המיעוט בגיל ההתבגרות ובעיקר ההכרה בכך, יכולות להוות אירוע שטומן בחובו תחושת ורגשות של כישלון, חוסר שייכות וכדומה. כפי שידוע ונחקר רבות, תחושות ורגשות של חוסר שייכות וכישלון בגיל ההתבגרות, יכולות לעתים להיות הסיבה שבגינה בני נוער נמשכים להתנהגויות סיכון ולשימוש בחומרים מסוכנים ומזיקים.
בלי פאניקה
התפישות השגויות של הציבור בנוגע לאחוזי השימוש בסמים ובאלכוהול בקרב בני נוער, אינן נובעות ממניעים שליליים, אלא משילוב של פאניקה ציבורית ששורשיה נטועים עמוק בציבוריות הישראלית, ושל רצון טוב שהמצב אכן ישתפר. זאת גם הסיבה שאני לא מפנה כאן אצבע מאשימה כלפי מי שמשמיע אמירות אלו, אלא רק מבקש להציף את התופעה ואת ההשלכות שעלולות לנבוע ממנה.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאמירות אלו יוצרות למעשה "מסך עשן" בין בני הנוער לבין המציאות. מצב זה מכריח את בני הנוער לעבור דרך העשן בכדי להתבונן במציאות. המעבר בתוך העשן, כמטאפורה ל"אזור המסוכן", הוא בחירה של בני הנוער, אך למעשה במובן מסוים לעתים הוא בחירה שנכפית עליהם מתוקף המציאות המעוותת המוצגת להם.
לדעתי תפקידם של אנשי החינוך, המרצים ומדריכי הנוער הוא להציג בפני בני הנוער והמבוגרים את המציאות האמיתית, כפי שהיא משתקפת מתוך הסקרים האפידמיולוגיים וגם מתוך העבודה בשטח. יש להדגיש שאלו שנמנעים מהתנהגויות סיכון ומשימוש בחומרים, ועד היום נתפסו כמיעוט, הם למעשה הרוב; וכי אלו שמתנסים בחומרים פסיכו-אקטיביים ומשתכרים לעיתים תכופות, הם דווקא המיעוט. בכך שנציג את העובדות, נוכל לדעתי להרוויח רווח משולש.
ראשית, נוכל להפחית במידה מסוימת את מדד החרדה של ההורים ואנשי המקצוע, ולאפשר להם להשתתף בסדנה או בהרצאה כשהם רגועים יותר וקשובים יותר. שנית, נאפשר לרוב בני הנוער להרגיש נוח עם הבחירה שלהם להימנע משימוש בחומרים, תוך הבנה שהם בקבוצת הרוב. שלישית, נשקף לבני הנוער המשתמשים שהם למעשה בקבוצת המיעוט, ואולי בדרך זו נצליח להזיז אותם ולו במעט מהמקום המסוכן שהם נמצאים בו.
לדעתי, אם נמשיך להיאבק במיתוס המתגבש בחברה הישראלית, שטוען כי רוב בני הנוער שותפים להתנסות בחוויות של שימוש בחומרים בפרט והתנהגויות מסוכנות בכלל, נצליח אולי למתן את התחושות המוטעות, ולהציג לקהל היעד שלנו את המציאות שנמצאת מעבר למסך העשן.
*הכותב הינו מרצה ומנחה קבוצות בנושא התנהגויות סיכון וגיל ההתבגרות.
