תוכן
בכל יום נחשפים מאות-אלפי תלמידים להצקות ולהקנטות מצד בני גילם. כאשר אלימות מילולית מסלימה לאלימות פיזית, רוב בתי הספר מגיבים בנחישות. אולם ההתגלמות הנפוצה ביותר של בריונות בבתי הספר איננה אלימות גלויה, אלא לוחמה פסיכולוגית סמויה. הבריונות מוצאת את ביטוייה בהתעמרות – לעג, איומים פסיכולוגיים ונידוי חברתי.
הקנטה היא לעתים שעשוע תמים ותו לא. כולנו משתעשעים זה עם זה. זהו חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אנו מנהלים את מערכות היחסים שלנו עם הזולת. אבל כאשר ההקנטה מתחילה ללבוש צורה של לעג, היא כבר איננה משחק תמים. בניגוד למחשבה הרווחת, לעג אינו חוויה חברתית טבעית נלמדת, שאמורה להכין את הילדים להתמודדות עם העולם הקשה והאכזר. לעג הוא ריטואל חברתי רב-עוצמה שנועד לבזות פרטים מסוימים ולהרחיק אותם מפרטים אחרים. האנשים החשופים לסטיגמות הופכים למה שהאנתרופולוגים מכנים 'אנשים מזוהמים', מכיוון שגורמים להם להיראות תת-אנושיים. מעמד נחות זה מעניק לגיטימציה לחברי הקבוצה להתנהג אל אדם זר התנהגות משפילה ומענישה.
לעג הוא צורה אחת של התנהגות בריונית. כמו בריונות פיזית, גם לבריונות פסיכולוגית צורות וגוונים שונים. היא יכולה לכלול לעג, הטחת עלבונות ו"הומור", שנועדו להפוך את האדם למושא ללעג ולקלס. העלבונות יכולים להיות מופנים כלפי לבושו של אדם, מראהו החיצוני או אישיותו, וכן להפחית בערכה של משפחה, גזע, מגדר, נטייה מינית או ערכים. כדי ללעוג לא חייבים אפילו לדבר – תנועות ומבטים מסוימים יכולים להשיג את אותן מטרות בדיוק. המשותף לכל הפעולות הללו הוא שהן חוצות את הגבול של מעשי קונדס ועוברות לתחום של השפלה וביזוי הזולת.
הפיכת חברים לכיתה לקורבנות – היא אחת הבעיות החינוכיות שאינן זוכות לתשומת הלב הראויה להן. אפילו בבתי ספר מבוססים ועתירי משאבים, 25 אחוזים מהתלמידים מדווחים כי אחד החששות החמורים שלהם הוא הפחד מבריונים; ובכל זאת, תלמידים רבים בבתי הספר היסודיים מציינים כי מוריהם משוחחים אתם על בריונות והתעמרות לעתים רחוקות בלבד. רוב הילדים מגלים במהרה שהם אינם יכולים לסמוך על המורים שיגנו עליהם מפני בריונים. למעשה, רוב מעשי הבריונות מתרחשים בבית הספר או בסביבתו, אולם מחוץ להשגחתם הישירה של המורים. קורבנות של מעשי בריונות בבתי הספר מדווחים לנו שהם מנווטים בבית הספר בעזרת מפה מנטלית של אזורים לא-בטוחים, כגון חדרי השירותים, מגרש המשחקים והדרך לבית הספר. ילדים מפוחדים, שמנסים להישאר בקרבת המורים, רק מסכנים את עצמם יותר: הם הופכים מושא ללעג בשל היותם 'חביבי המורה'.
דרכים מתונות יותר של בריונות עשויות להתקיים בכיתה בזכות לעג שילבש צורות סמויות, קשות יותר לגילוי, כגון גלגול עיניים בלעג או הטלת חרם על אחד התלמידים. לעתים המורים מבחינים בהתנהגויות הללו, אבל מעדיפים להתעלם מהן בתקווה שהילדים ילמדו להתמודד עם הבעיות בעצמם. מתוך 400 שעות של קטעי וידאו מצולמים של בריונות בבתי ספר, הבחינו המורים במעשי הבריונות והתערבו כדי להפסיקם רק בקטע אחד מכל 25 קטעים (Marano, 1995).
מחקר על בריונים, קורבנות ומשקיפים מהצד
עד לא מזמן הניחו מרבית החוקרים שאלימות פיזית היא הצורה המזיקה ביותר של התנהגות בריונית. אין ספק שאלימות פיזית היא בלתי נסבלת, וזו הסיבה שבתי הספר מנהלים מדיניות חסרת סובלנות כלפי מעשים אלו. ואולם, במהלך העשור האחרון התברר שההשפעות ארוכות-הטווח של לעג עשויות להזיק לקורבנות לא פחות מהשפעותיה של האלימות הפיזית. הובר (2000) בחן סדרה של מחקרים, שהתלמידים דיווחו בהם כי הקנטה היא הסוג השכיח ביותר של התעמרות שבו נתקלו. לעג והטרדה במילים מצד החברים לכיתה היו לעתים קרובות הרסניים לא פחות מאלימות פיזית.
מאחר שלעג הוא התקפה ישירה על תחושת הערך העצמי של הילד/ה, הרי שלעג מתמשך עלול להביאו/להביאה לידי שינוי באורח החיים. חוויית הלעג מעוררת רגשות שליליים עזים של בושה, חרדה ופחד. רוב הילדים צוברים כעס בשל האופן שבו מתנכלים להם, אך הם חשים שהם חסרי אונים מכדי לנסות לעצור את ההתנכלויות. יש ילדים שמתחילים להאמין כי הם אכן חסרי ערך וראויים לדחייה. במקום להבין שההתנהגות אליהם אינה ראויה, הם רואים עצמם אנשים רעים ומבישים. משבר מתגלע אם הלעג המתמשך גובר על היכולת של הילדים להתמודד עם המציאות ועל התקווה להיחלץ ממנה. ילדים כאלה עלולים להפוך לדיכאוניים או לפתח יצר של הרס עצמי, ובמקרים קיצוניים הם אף מסוגלים להתקיף אחרים. במקרים דרמטיים רבים של אלימות בבתי הספר, פרטים שרואים עצמם קורבנות לעג רוכשים כלי נשק או חוברים לגורמים מפוקפקים על מנת לנקום במי שמתעללים בהם.
השפעת הבריונות על הבריונים עצמם שונה לחלוטין. אצל מי שמהווים מטרה למעשי בריונות נפגעת ההערכה העצמית, ולעומתם בריונים רבים חשים העצמה ומפתחים תחושה מופרזת של הערכה עצמית. הערכה זו נבנית על חשבון הפחתת ערכם של אחרים. המחקר על בריונות מראה שלבריונים רבים ביטחון עצמי רב, הם נהנים לשלוט על אחרים ואינם נרתעים מלהשתמש בתוקפנות. הם גם אינם נוטים לחוש אמפתיה רבה כלפי הקורבנות שלהם. הסיבה לכך אינה נובעת בדרך כלל מהיעדר מצפון; הבריונים לומדים להצדיק את התנהגותם באמצעות טעויות חשיבה: הם מדביקים תוויות משפילות לקורבנות ("הוא נמושה"), מצמצמים את ההשפעה הפוגענית של ההתנהגות שלהם ("סתם עשינו את זה בצחוק") ומאשימים את הקורבן ("זה הגיע לו"). באמצעות עיוותים קוגניטיביים אלו, צעירים יכולים להשתיק את קול מצפונם (Gibbs, Potter, Goldstein & Brendtro, 1998). כדי לשנות את ההתנהגות של אנשים אלו, צריך לפתח אצלם אמפתיה אל האחרים ולנפץ את חשיבתם המעוותת.
אף על פי שבריונות היא מושג בעל השתמעות גברית חזקה, גם בנות משתתפות יותר ויותר בהתנהגות בריונית, בעיקר בכל הקשור ללעג. מרי פייפר (1996,Mary Pipher) מציינת שציפיות מסורתיות מהתפקיד המגדרי של בנות מגבילות התנהגות תוקפנית גלויה מצדן, ולכן הן נוטות להסתמך בעיקר על לעג ועל רצח אופי. הן מגחכות על מי שאינה לובשת את הבגדים הנכונים או על מי שאינה עונה לסטריאוטיפים התרבותיים של נשיות. נערה עשויה להעניש נערה אחרת בכך שתטלפן אליה כדי לבשר לה שעומדת להתקיים מסיבה, אבל היא אינה מוזמנת. נערות הופכות נערות אחרות לשעירות לעזאזל, אם הן אינן מצליחות להשיג את אותן מטרות בלתי אפשריות שהן עצמן אינן מסוגלות להשיג. לעתים הן אפילו נטפלות לנערה מסוימת, שנראית שמחה יחסית, רק כדי להפוך את חייה לחיים אומללים כמו חייהן שלהן.
כאשר תלמידים אינם חשים בטוחים מבחינה פיזית וחברתית, האקלים הבית-ספרי נעשה רווי לעג וקורבות מעמדיים. בסביבות כאלו, אפילו תלמידים מן השורה מסוגלים להיות רעים בצורה יוצאת דופן. נוצרות חבורות שהחברוּת בהן נקבעת לפי גזע, סגנון לבוש, מיומנויות אתלטיות או תכונות שטחיות אחרות. פולי ניקולס (Polly Nichols, 1996) מכנה אותן 'הֵירָאוּת' (lookism). הצטרפות לחבורות אלו מעניקה לתלמידים תחושה של עליונות ושייכות, על חשבון מי שמורחקים מן הקבוצה.
תפקידם החשוב של המשקיפים מהצד
מחקרים מראים ששיעור נמוך של ילדים, כנראה פחות מ-10 אחוזים, הם בריונים פעילים, ושיעור דומה של ילדים הם קורבנות תמידיים. אך אם בוחנים לעומק את הבריונות, מתברר שאת התפקיד הראשי ב"מחזה" הזה משחק ה"קהל". יש צופים שמריעים לבריונים ומעודדים אותם, אך הרוב הדומם של המשקיפים מן הצד מסייע למעשי הבריונות בשתיקתו.
על אף שיש צופים במעשה הבריונות שמזדהים עם הקורבן, רק לעתים רחוקות הם נחלצים להגנתו של חברתם או חברם, פן יהפכו הם עצמם מטרה ללעג. אי-הסיוע לקורבן הוא טרגי במיוחד בשל העובדה שהקורבן יכול לשאת את התוצאות השליליות של הדחייה, אם הוא יודע שיש לו לפחות חבר אחד או חברה אחת בקהל. ואולם, לצורך שינוי האקלים הבית-ספרי נדרשים צעדים נרחבים יותר מגיוס כמה ילדים אמיצים שיהיו בקשר עם התלמידים הדחויים. ואמנם, הדרך הטובה ביותר להפסיק התנהגות בריונית היא לגרום לרוב הדומם להתייחס אליה בשאט נפש.
יצירת קהילות אכפתיות
אפילו בקרב אוכלוסיות התלמידים הקשות ביותר, הצביון התרבותי של הצעירים מושפע במידה רבה מהתנהגות המבוגרים (Gold and Osgood, 1992).
קהילה אכפתית יכולה להתקיים רק אם הושטת עזרה נעשית אופנתית ואם פגיעה מכל סוג שהוא נעשית לא-מקובלת על רוב התלמידים. תמונה זו נראית אולי אידאלית מדי בעולם שבו לעג הוא הבידור של שעות צפיית השיא בטלוויזיה; ובענפי הספורט, בתרבות הרחוב ולעתים קרובות גם בבית אפשר למצוא שפע מודלים לחיקוי המציגים התנהגות בריונית. עם זאת, יש עדות הולכת וגדלה שהתערבות ממוקדת, כמו זו של התכנית היצירתית לפתרון קונפליקטים (RCCP) בולמת חשיבה עוינת ותוקפנות. משובי ההערכה, שהמורים של תכנית RCCP ממלאים, מצביעים על שיפור של ממש בשליטה הרגשית, בהשתלבות החברתית ובהישגים האקדמיים של התלמידים (Aber, Brown and Heinrich, 1999; Lantieri, 2000). המחקר שלנו בחן בתי ספר אלטרנטיביים לתלמידים הנחשבים אנטי-סוציאליים בדרגה גבוהה, והוא מראה שסביבה אכפתית יכולה ליצור אווירה של התחשבות ומוטיבציה גבוהה בלימודים, במקום אווירה של לעג (Brendtro, Ness, and Mitchell, 2000).
