מטרות

1. דיון בנושא סליחה.
2. לעודד את התלמידים לומר סליחה כאשר הם פוגעים במישהו, ולסלוח לאחרים.
3. להתנסות באמירת סליחה.

הנחיות

רקע

על בקשת סליחה ועל תגובות אפשריות לבקשת סליחה
כשאנחנו מדברים על סליחה אנחנו מתכוונים לשני דברים: לבקש סליחה, וגם לסלוח על טעות, פגיעה, עלבון, שנעשו בכוונה או שלא בכוונה. למשל: דני קילל את מיכל אחותו בשעת כעס, ומיכל נפגעה ובכתה.

לאחר מכן דני הרגיש רע והתנצל לפני מיכל על התנהגותו. מיכל קיבלה את התנצלותו.

אנשים רבים מתקשים בשני המצבים האלה – להתנצל לפני הזולת, ולסלוח לזולת.

פעמים רבות בקשת הסליחה נתפסת אצלנו כחולשה. אנחנו חוששים כי עצם אמירת הסליחה תציב אותנו בעמדת נחיתות/חולשה, וכי האנשים סביבנו יתפסו אותנו בשל כך כ"חלשים", כ"כאלה שאפשר לנצל אותם".

לעתים קרובות אנחנו גם מתקשים לסלוח. וכאשר איננו סולחים, ונשארים בכעס שלנו, אנחנו מרגישים "חזקים" ו"בעלי יכולת".

אנחנו מרגישים שאנחנו בשליטה במצב, ושלא יוכלו לפגוע בנו שוב. ועוד, ההישארות במצב של כעס מאפשרת לנו להחצין רגשות רבי עוצמה, רגשות שאם לא ניתן להם ביטוי הם יישארו נטועים בתוכנו. מצב כזה עלול להיווצר מפני שפעמים רבות – לאחַר שאנחנו סולחים אנחנו כבר איננו מרשים לעצמנו לכעוס.

הסבר נוסף להישארות במצב של כעס הוא שכשאיננו סולחים אנחנו ממשיכים להיות "צודקים". יתרה מזאת, אנחנו יכולים להישאר בעמדה שלנו בלי שיהיה עלינו לראות את הצד של האחר, בלי שנצטרך להתגמש או להתפשר. העמדה הנוקשה הזאת היא עמדה בטוחה יותר מיציאה לדיאלוג עם מי שפגע בנו. בסליחה יש אמנם סיכוי להמשך טוב/חיובי אבל יש בו גם סיכון לפגיעה נוספת וגם מעבר למצב לא ידוע, שרבים חוששים ממנו. לכן, לעתים הכעס הוא מקום שמפתה להישאר בו. כאשר איננו סולחים לאחֵר, גם אנחנו משלמים על כך מחיר. אנחנו ממשיכים לסחוב על כתפינו את תחושות הכעס והפגיעה, ממשיכים לעסוק בדבר שכבר קרה, ובמקום לראות מה נוכל ללמוד ממה שקרה ולהתקדם הלאה – אנחנו בוחרים להמשיך לעסוק באדם ה"אשם" בפגיעה. איננו מאפשרים לעצמנו לפַנות את המקום להתפתחות ולצמיחה, ואנחנו משקיעים אנרגיה נפשית (שכן העיסוק בכעס דורש מאיתנו תמיד השקעת אנרגיה נפשית) – אנרגיה שאילו שחררנו את הכעס יכולנו להשקיע אותה במקום אחר. חוסר היכולת לסלוח מצביע על קושי לקבל את המציאות כפי שהיא. תחושות אלה נכונות לגבי ילדים כפי שהן נכונות לגבי מבוגרים.

ילדים מבקשים סליחה
לא אחת אנחנו מבקשים ללמד את ילדינו לבקש סליחה או לסלוח כאקט טכני: אם פגעת – בקש/י סליחה; אם מבקשים ממך סליחה – סלח/י מיד. זאת מתוך יציאה מנקודת הנחה שזה הדבר הנכון לעשות. ואכן, זוהי התנהגות פרו-חברתית אשר עושה סדר בקשרים בין אנשים ומחזקת אותם, אך אין להתעלם מכך שלבקשת הסליחה ולמתן הסליחה מתלווֹת תחושות רגשיות שהן לעתים תחושות רבות-עוצמה. חשוב לתת מקום לתחושות האלה ולהעלותן בדיון, ולא לעסוק רק באקט הטכני של בקשת סליחה מהזולת או מתן הסליחה לזולת.
ומה נרצה בכל זאת להעביר לילדים?

• בקשת הסליחה היא התנהגות פרו-חברתית. עצם הבקשה מוכיח כי הפוגע מבין כי פגע והוא מעוניין לסייע לנפגע לחוש טוב יותר.
• כשאנחנו מבקשים סליחה אנחנו מקבלים אחריות על ההתנהגות שלנו ועל כך שאדם אחר נפגע מאִתנו. אנחנו מכירים בכך שההתנהגות שלנו גרמה למישהו לסבל ולכאב, בין אם התכוונו לכך ובין אם לא. לדוגמה, אם התבטאתי לא יפה כלפי חבר – גם אם הייתי עצבני ולא התכוונתי לפגוע בו, עליי להביא בחשבון שהוא נעלב. גרמתי לו סבל, ועל כך אני מתנצל, כי אני מכיר בכך שהתבטאתי בדרך שאינה מכבדת אותו, אינה רואה את הערך שלו ומזלזלת בו. לכן אומר: "אני מתנצל שדיברתי אליך לא יפה. הייתי עייף ולא התכוונתי, ובכל זאת – זה לא היה יפה מצדי. סליחה…"
• לסלוח לאדם אחֵר, משמעו – לקבל את בקשת הסליחה של האחֵר.
•  אנחנו סולחים לאדם שנפגענו ממנו כי אנחנו מאמינים לו שגם אם ברגע מסוים רצה לפגוע בנו – הוא יכול להתעשֵת מאוחר יותר, להכיר בחוּמרת מעשיו, בכאב שגרם, ואז לקבל אחריות ולהתנצל. ההתנצלות היא גם על מעשים שנעשו בכוונה תחילה וגם על מעשים שנעשו שלא בכוונה, גם על מעשים שנעשו מתוך כוונה רעה וגם על כאלה שנעשו ללא כוונה רעה.
• כשאנחנו סולחים אנחנו עוזרים גם לפוגע וגם לעצמנו, ומשחררים את עצמנו מהכעס המתלווה לתחושת הפגיעה.
• שימו לב: האדם שנפגע אחראי לעוצמת הפגיעה והכאב שחווה, ואין להתנצל לפניו על כך.

לדוגמה, אם ילד דיבר לא יפה לחברו, וגם אם התנצל החבר בוחר להמשיך ולהיעלב במשך תקופה ארוכה – הפוגע אינו צריך לקבל על עצמו אחריות ולהתנצל על עוצמת הפגיעה בחברו, אלא רק על הדיבור הלא יפה שלו.

עבודה עם התלמידים על בקשת סליחה ועל מתן סליחה
בעבודה עם התלמידים על נושא בקשת הסליחה ועל הסליחה לאחֵר/ת, נרצה לעודד אותם לומר בעצמם מדוע יש לבקש סליחה ומהם הקשיים המתלווים לבקשה הזאת. נרצה לעודד אותם לחשוב בעצמם מדוע הם מתקשים לעתים לסלוח לחבר, ומדוע לא תמיד סולחים להם.

מתן דוגמה אישית
אם ברצוננו ללמד את הילדים לבקש סליחה – יש חשיבות רבה למתן דוגמה אישית. התלמידים יפנימו את ההתנהגות הרצויה אם  יהיו עדים למקרה שבו אתם תבקשו סליחה. לכן, לפני תחילת העבודה על הנושא, מומלץ לעצור ולבדוק את עצמכם:
–    איך אתם מרגישים עם בקשת סליחה? האם קל לכם או קשה לכם לבקש סליחה או להתנצל? מדוע?
–    מתי קרה לכם לאחרונה שביקשתם סליחה ממישהו? כיצד הרגשתם כשעשיתם זאת?
–    מתי קרה לכם לאחרונה שסלחתם לאדם שפגע בכם? מה קרה? מה אִפשֵר לכם לסלוח?
בררו עם עצמכם את הנקודות האלה ונסו להבין את תחושותיכם לגבי הנושא. אם אתם מוצאים שיש לכם קושי עם בקשת סליחה או עם מתן סליחה, התייעצו עם אדם נוסף כגון יועצת בית הספר או המנהלת, עוד לפני תחילת הפעילות סביב הנושא.
לתשומת לבכם: הפנמת הדברים הנאמרים בכיתה בנושא זה תהיה ברורה יותר לתלמידים אם יוכלו לשמוע אתכם מבקשים סליחה מתלמיד בכיתה או ממורה בבית-הספר.

איך מבקשים סליחה?
הסליחה מחייבת הכרה ברגשות הנפגע. אין זה רק ביטוי טכני. אין לומר, למשל: "סליחה, ובוא נמשיך" או: "סליחה, ואל תעשה מזה עניין". בקשת הסליחה מתחילה בהכרה ברגשותיו של האחר, הכרה בכך שהוא נפגע מדבר מה שאמרתי או עשיתי. גם אם לא הייתה כלל כוונה לפגוע, הוא חווה זאת כפגיעה ואנחנו נרצה לתת לזה מקום. אפשר לשאול את הצד הפגוע: מה הרגשת? ממה נפגעת? להקשיב לדבריו, ולאחַר מכן לבקש סליחה. תוכלו להציג לפני התלמידים דגם לאמירת סליחה:
אני מבקש/ת סליחה (או מתנצל/ת) על כך ש… (לומר במילים מדויקות מה הייתה ההתנהגות הפוגעת. לתת הכרה מדויקת.) אני מבין/ה שנפגעת מכך. אני מקווה שתסלח/י לי.
לדוגמה: "אני מתנצלת על כך שלא שמרתי לך מקום באוטובוס. אני מבינה שנפגעת מכך ומקווה שתסלחי לי".

לפני המשחק

1. הציגו את הנושא לפני התלמידים. הסבירו להם: היום נעסוק בנושא בקשת הסליחה מהאחר/ת, והסליחה לאחר/ת.
2. לפני תחילת המשחק, שאלו את התלמידים אם יש משהו שהיו רוצים להגיד או לשאול לגבי הנושא.

להעמיק את הדיאלוג במהלך המשחק

במהלך המשחק, כדאי לנצל את השאלות והתשובות כדי לפתח דיון מעמיק עם התלמידים.
הנה כמה טיפים שיעזרו:
ה"כאן ועכשיו" הקבוצתי – נסו לזהות הזדמנויות לדיבור על בקשת סליחה ועל סליחה לאחֵר בתוך הקבוצה. אם מתרחשת סיטואציה שבה יש, לדעתכם, לבקש סליחה – בִּדקוּ עם התלמיד/ה: האם תרצה/י לבקש סליחה? מדוע? כך תוכלו להפוך את הסיטואציה שנוצרה לתהליך למידה לכל התלמידים בקבוצה.
שיקוף אמפאתי – השתמשו בשיקוף אמפאתי כדי לשקף לתלמידים את מעשיהם או את תשובותיהם, על פי ראות עיניכם. אִמרוּ, למשל: מדבריך אני מבינה כי אתה מתקשה מאוד לסלוח לחברים כאשר אתה נפגע מהם". הקפידו לא להטיל אשמה אלא רק לשקף מצב קיים. ועם זאת, חשוב להשאיר את האחריות אצל התלמיד/ה. לדוגמה, במקום לומר: כאשר הם פוגעים בך", אִמרוּ: "כאשר אתה נפגע מהם".
חשיפה אישית – השתמשו בחשיפה של מקרים מחייכם האישיים במטרה לעודד גם את התלמידים לשתף בחוויות שחוו, וכדי לשמש דוגמה לבקשת סליחה או להיענות לבקשת סליחה של האחר/ת.
השמעת קולות חלופיים בקבוצה – לאחר מתן תשובה על ידי אחד התלמידים, חשוב לבחון אם יש בקבוצה גם קולות אחרים. תוכלו לעשות זאת על ידי הזמנה פתוחה לשיתוף. לדוגמה: "האם מישהו חושב אחרת?", או: "האם יש עוד מישהו שרוצה לענות על השאלה הזאת?"

להעשיר את הדיאלוג אחרי המשחק

בסיום המשחק, מומלץ להקדיש דקות אחדות לסיכום בקבוצה.
שאלות לדיון:

1. איך אתם מרגישים כעת, בסיום המשחק?
2. האם למדתם משהו חדש היום? אם כן, מהו הדבר?
3. האם יש משהו נוסף שתרצו לומר לקבוצה לפני סיום המפגש?
4. האם מישהו/י בקבוצה רוצה לבקש סליחה ממישהו/י אחר/ת בקבוצה?

חשוּב: סכמו אַתם את שעת הפעילות.
אִמרוּ לתלמידים שאתם מעריכים את השתתפותם ואת הנכוֹנוּת שלהם לענות על שאלות שלא תמיד קל לענות עליהן.
אִמרוּ לתלמידים שאם ירגישו צורך להוסיף ולדבר על דברים שעלו במהלך המפגש, הם מוזמנים לפנות אליכם בכל זמן שהוא.