הנחיות
לפני המשחק
1. הסבירו לתלמידים:
כאשר סכסוך נעשה קשה יותר – אנחנו אומרים שהוא מסלים ("עולה בסולם").
הסלמה היא החרפה, החמרה, הידרדרות. סכסוכים מסלימים מטבעם. מספיק שאחד אומר משהו שמרגיז את האחר, כדי שהוא ייעלב וירגיז את הראשון, וכך הסכסוך הולך ומחריף. והמצב נַעֲשֶׂה גרוע יותר, אם משתמשים בכינויי גנאי ומטיחים עלבונות זה בזה. אבל, בסופו של דבר, סכסוכים נפתרים. היום נלמד מה אפשר להגיד בסכסוך במטרה למנוע את ההסלמה ולהגיע לפתרון.
2.
א. שאלו: איך הייתם מרגישים, אילו נכנסתי לכיתה ואמרתי לכם: "הצרה אִתכם, שאתם תמיד חייבים לעשות את הכול הפוך ממה שאומרים לכם!" (אמרו זאת בטון תוקפני ומאשים.)
ב. עודדו את התלמידים להביע את הרגשות ואת המחשבות, שמשפט כזה עשוי לעורר אצלם. ייתכן שתלמידים יביעו רגשות, כגון: כעס, אי-נוחות, עלבון, אשמה, ומחשבות, כגון: "המורה שונא/ת אותנו!", "מה כבר עשינו? מה היא/הוא רוצה מאתנו?" וכדומה.
ג. שאלו: מה משותף לכל הרגשות והמחשבות האלה? (כולם גורמים לאדם להרגיש לא טוב כלפי עצמו).
3.
א. שאלו: איך הייתם מרגישים, אילו נכנסתי לכיתה ואמרתי לכם: "כאשר הכיתה לא מסודרת, אני מרגיש/ה לא נוח, כי אני יודע/ת שהסדר בכיתה יכול לעזור לנו להתרכז בשיעור!"?
ב. עודדו את התלמידים להביע את הרגשות ואת המחשבות שהמשפט שלעיל מעורר אצלם. ייתכן שתלמידים יביעו רגשות, כגון: קרבה וחמלה, ומחשבות, כגון: "באמת כדאי שנסדר את הכיתה בפעם הבאה…", "המורה שלנו ממש סומך/ת עלינו; הוא/היא אפילו מספר/ת לנו איך הוא/היא מרגיש/ה").
ג. שאלו: מה המשותף לכל הרגשות והמחשבות האלה?
(הם מעודדים את המשתתפים להמשיך לקיים את השיח ולנסות לעזור לצד האחר.)
4. הסבירו: משפטים בגוף שני ("משפטי את/ה")
משפטים בגוף שני (נקרא להם כאן משפטי את/ה), הם משפטים, כגון: "אתם תמיד שוכחים לסדר את הכיתה בסוף היום!"; "את אף פעם לא מגיעה לכיתה בזמן!"; "אתה תמיד מתעורר מאוחר!"; "אתן תמיד מדברות בזמן השיעור."
משפטים אלה מתחילים בכינויי הגוף של גוף שני (אתה, את, אתם, אתן), ואחריהן יש מילים המבטאות ביקורת.
משפטי את/ה נוטים להסלים סכסוכים, כלומר: להחריף אותם. הנמענים של המשפטים חשים מותקפים, ולכן בתגובה הם מתגוננים או מתקיפים. תגובות אלה יכולות "להעלות" את שני הצדדים בסולם הסכסוך. משפטי את/ה הם מעין אצבע מאשימה.
5. הסבירו: משפטים בגוף ראשון ("משפטי אני")
משפטים שמתחילים במילה אני, ומתארים את הרגשות והמחשבות שלי באותו הרגע, יכולים למנוע הסלמה של סכסוכים. במשפטי אני הדוברים חושפים את הרגשות שלהם בנוגע לבעיה (במקום להתקיף את האחר), והתוצאה היא שהשומעים חשים נכונות רבה יותר לפתור את הבעיה.
במשפטי את/ה ("אתה אף פעם…", את מעצבנת…") יש שיפוט והכללה מעליבה וביקורת על האישיות של האדם (ולא על מעשיו). מסרים כאלה מעוררים התנגדות.
לעומת זאת, במשפטי אני ("אני מרגיש/ה לא בנוח, כשאני רואה שהבית מבולגן") אין איום כמו במשפטי את/ה. הסיכוי שיקשיבו לנו, גדול יותר, אם לא נשתמש במילים, שיכולות להישמע כהאשמה.
6. משפטי אני בנויים, בדרך כלל, בתבנית.
לפניכם התבנית של משפטי אני. העתיקו אותה אל הלוח, או על דף שכולם יוכלו לראות.
תבנית "משפטי אני"
אני מרגיש/ה …, כאשר … , מפני ש…
7. א. לפניכם 2 משפטי את/ה. התלמידים יהפכו אותם למשפטי אני באמצעות התבנית של משפטי אני.
משפטי את/ה
1. אתה אף פעם לא שומר לי מקום לידך בכיתה.
(ניסוח אפשרי של "משפט אני": מפריע לי שאתה לא שומר לי מקום, כי אני רוצה לשבת לידך.)
2. את אף פעם לא משתפת אותי בגומי בהפסקה.
(ניסוח אפשרי של "משפט אני": לא נעים לי כשאת לא משתפת אותי. זה גורם לי לחשוב שאני לא טובה בזה, או שאת לא רוצה להיות חברה שלי בכלל.)
ב. מתנדבים יקראו את המשפטים שכתבו.
שימו לב:
חשוב שתבדקו מראש את כל התרחישים בכרטיסי משחק התפקידים. אם יש תרחיש, שמזכיר מקרה שקרה לתלמיד/ה בכיתה, ייתכן שתרצו להחליף אותו בתרחיש שאינו טעון רגשית. דוגמה: אם בכיתה יש רק ילד אחד בכיסא גלגלים, במקום להשתמש בתרחיש " חבר לכיתה אומר לך שיש לך שיניים עקומות ", כדאי להשתמש בתרחיש דומה, כגון: "תלמידה בכיתה צוחקת על תלמיד, שהיד או הרגל שלו מגובסות".
8. בכרטיסים הריקים התלמידים יוכלו לכתוב אירועים נוספים להעשרת המשחק.
להעמיק את הדיאלוג במהלך המשחק
1. העמיקו את השיח (הדיאלוג)
א. נצלו הזדמנויות לתמוך בהבעת רגשות בריאה של התלמידים.
שימו לב:
הרעיון של משפטי אני הוא חשיפת רגשות, כולל חולשה ורגשות "לא מקובלים". סגנון זה שונה מן הנורמות של ההתנהגות הישראלית, שהיא מדגישה החצנה והאשמת הזולת.
ב. הסבירו לתלמידים: כאשר אנו מבטאים רגשות של כעס או של חולשה, השומעים יכולים להרגיש שהם רוצים לבחון את המצב פעם נוספת, ולשנות את ההתנהגות שלהם. גילוי הלב והשיתוף שלנו מגייסים מן השומעים רגש של אמפתיה, ומאפשרים להם לתת לכם תגובות של רצון טוב כלפיכם. גילוי הלב והשיתוף שלנו גם מזמינים את השומעים לשתף אותנו ולדבר אלינו במשפטי אני, ופותחים את הדרך להקשבה ולשיח (דיאלוג) במקום להסלמה.
ג. בכל פעם שתלמידים מבטאים משפט אני על אחד האירועים, שאלו:
1. האם נתקלתם במצב דומה? מה קרה? מה אמרתם?
2. האם בקבוצה יש תלמיד או תלמידה, שהיו מרגישים אחרת במצב כזה?
ד. עודדו את התלמידים להציע עוד משפטי אני, שיכולים לנבוע מן האירועים השונים.
2. 'כאן ועכשיו' כהזדמנות להעמקת השיח
א. אם במהלך הדיון תלמידים יגידו לחבריהם משפטי את/ה, תוכלו לפעול כך:
1. עצרו וזהו את המשפט.
2. בררו מה נאמר.
3. בררו עם האומרים ועם הנמענים: למה התכוונו, מה הרגישו.
4. בקשו לנסח משפט אני, שישמור על המסר המקורי, שהיה במשפט את/ה.
ב. חשוב שהתלמידים ילמדו להקשיב לתוכן ולנימה של משפטי את/ה בחיי היומיום, לזהות אותם, ולעצור בעצמם, כדי לבחון אותם ולהגיב בצורה שונה. לשם כך תוכלו לומר גם:
אילו לא שמתי לב, הייתי אומר/ת לכם עכשיו: "אתם מרגיזים/מכעיסים…", או כל מחשבה ורגש (אמתיים), שיש לי באותו הרגע. אבל שמתי לב, ועצרתי בזמן. לכן אני בוחר/ת לומר בשפה של "אני": "כאשר אתם עושים כך…, אני מרגישה…". ההדגמה שלכם לפיתוי להשתמש במשפטי את/ה, עם העצירה של המודעות ועם השינוי למשפטי אני, היא חשובה במיוחד, כי זה התהליך שהתלמידים אמורים ללמוד לעשות בחייהם.
להעשיר את הדיאלוג אחרי המשחק
1. דיון על המשחק ועל "משפטי אני"
שאלו:
א. איך הרגשתם במהלך המשחק?
ב. האם למדתם משהו חדש על עצמכם?
ג. האם אתם נוהגים להשתמש יותר במשפטי אני או במשפטי את/ה?
ד. מדוע, לדעתכם, חשוב לחשוף את הרגשות שלנו בסכסוך? (החשיפה עוזרת לנו להבין זה את זה. כאשר אנו מבינים זה את זה, אנו יכולים למצוא פתרון לסכסוך).
ה. איך עוד נוכל לקחת אחריות על צורת הביטוי שלנו, כדי לצמצם עד כמה שאפשר את הסיכוי שהאחר ייפגע? (למשל, לפני שהסכסוך מסלים, אפשר להגיד: "אני יותר מדי נסער/ת עכשיו, אני מבקש/ת שנפסיק את השיחה עכשיו, ונדבר אחרי שאני אירגע".)
2. הרחבת הדיון לתחומי חיים נוספים
א. התלמידים ייתנו דוגמאות לשימושים במשפטי את/ה ובמשפטי אני בחייהם האישיים. היעזרו בשאלות:
1. האם קרה לכם פעם, שמישהו פנה אליכם במשפט, שהתחיל במילה את/ה, וזה הרגיז אתכם?
2. האם קרה לכם פעם, שמישהו שכעסתם עליו, פנה אליכם במשפט שהתחיל במילה אני, וזה עזר לכם להפיג את הכעס?
3. התלמידים יציעו תרחישים, הלקוחים מהחיים שלהם, כדי לתרגל עוד משפטי אני. (אפשר להימנע מאזכור שמות.)
ב. הזכירו: בזמן שאנשים מספרים לנו סיפור אישי, אנחנו מקשיבים בריכוז לסיפור שלהם. בזמן ההקשבה לא נבקר את הדוברים, לא נייעץ להם ולא נקטע את דבריהם בסיפורים (דומים או שונים) על עצמנו. אנחנו יכולים לנצל הפסקות בסיפור, כדי לברר – באמצעות שאלות אמפאתיות – את הרגשות ואת המחשבות של הדוברים לגבי התרחישים שהם מעלים. למשל, נוכל לשאול: "אז את/ה מספר/ת שאמרו לך ללכת ולא להשתתף במשחק?" או "נשמע לנו שכעסת, כשהיא אמרה את זה, נכון?". לפני שאנחנו נותנים עצה, כדאי לשאול את האחרים אם הם מעוניינים לשמוע מה אנחנו הייתם עושים במצב כזה.
3. אתם הדוגמה – השתמשו בחשיפה אישית
שתפו את הילדים בחוויה של סכסוך, שהסתבכתם בו בתחילתו, והוא התחיל להסלים, ואז הִתְעַשַׁתֶם והצלחתם, ברגע האחרון, או תוך זמן קצר, להגיב בצורה, שהרגיעה את הסכסוך.
בחרו מראש "סכסוך בטוח", שלא תהיה בו חשיפה רבה מדי, אבל שהמסר יעבור.
דוגמה: אנשי שירות דיברו אליכם בגסות, והתחלתם להתעמת אתם ו'להעמיד אותם במקום', אך, בסופו של דבר, התאפקתם, ואמרתם משהו אחר, אסרטיבי.
השיתוף שלכם ברגשות שלכם, בסיפור אישי מתאים, חשוב מאוד. הוא יעמיק את השיח (הדיאלוג), ויאפשר מפגש 'ממקום אחר'.
4. הצעה להמשך התרגול: העלאת 2 מחזות קצרים
– מחזה ראשון: בתור לפיצוצייה
1. שני מתנדבים יציגו מחזה קצר, שתוכנו: ילד/ה א עומד/ת בתור לפיצוצייה, וילד/ה ב נדחף/ת לפניו/ה.
2. שני השחקנים ישתמשו במשפטי את/ה, כדי להדגיש כיצד הסכסוך עלול להסלים.
דוגמאות: "את/ה נדחף/ת!", "את/ה ממש חוצפן/ית!", "את/ה תמיד נדחף/ת בתור!", "את/ה תמיד מנסה לעקוף אותי".
3. אחרי 1–2 דקות עצרו את המחזה. תלמידי הכיתה יציע משפטים חלופיים שילד/ה א וילד/ה ב יכלו לומר זה לזה בתבנית משפטי אני. למשל: "אני כועס/ת כשדוחפים אותי בתור, כי אחר כך אין לי מקום לשבת".
4. שאלו את ילד/ה ב: "איך הרגשת כאשר ילד/ה א השתמש/ה במשפטי אני?
5. שאלו את ילד/ה א: "מה היה שונה במחזה הזה מן המחזה הראשון, כאשר השתמשת במשפטי את/ה?
– מחזה שני: מים נשפכו על התיק
1. שני מתנדבים (אחרים) יציגו מחזה קצר אחר, שתוכנו: ילד/ה א שופך/ת מים על התיק של ילד/ה ב, וילד/ה ב חושב/ת שילד/ה א עשה/עשתה את זה בכוונה.
2. שני השחקנים ישתמשו רק במשפטי אני.
דוגמה: "אני כעסתי כשהתיק נרטב, כי חשבתי ששפכת את המים בכוונה".
